בפתח פרשת משפטים מחדשת התורה חידוש מהפכני: את חירותו האפשרית של עבד.
זהו חידוש מהפכני משום שהעבדות היא התשתית הכלכלית של העולם העתיק. החובה לשחרר עבד שקולה לרעיון שנצטרך לוותר על מחשבים ואינטרנט (או על מכונות בבית העסק של המהפכה התעשייתית). שחרור העבד אחרי שש שנים משמעו שאינך יכול לבסס את כוחך הכלכלי, בשום צורה על אחיך העברי. זה מעורר שאלה על האפשרות בכלל לבסס ולקיים חברה עברית אוטוקרטית המספקת את צרכיה בעצמה. זו בחירה אנטי-כלכלית מובהקת בשם האחווה שבתוך עם ישראל. וכך מנסחת זאת התורה (שמות כ"א ב'-ה'):
כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם… אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי… וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
התורה קובעת את החובה לשחרר עבד עברי ובה בעת קובעת שעבד שמוותר על חירותו רוצעים את אוזנו ואז הוא עבד עולם.
על כך מספרת הגמרא (ירושלמי קידושין יא ב'):
שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו?
אמר להן: … אוזן ששמעה לפני הר סיני (ויקרא כ״ה נ״ה) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" והלך זה וקנה אדון אחר?!
לפיכך תבוא האוזן ותירצע.
לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו.
התלמידים שואלים את רבן יוחנן למה רוצעים דווקא את האוזן. רבן יוחנן משיב להם כי האוזן היא ששמעה את רעיון החירות של תורת ישראל. כפיפות לאלהים ולא לאנשים. לשום אדם. רבן יוחנן מבקר את העבד שבחר להישאר עבד. בעיני רבן יוחנן זה בלתי נסלח.
תמיד כשאני קוראת את המדרש הזה עולות דמעות בעיני. חוק התורה הוא שחירותו של העבד מותנית בויתור נטישה והתנכרות לאשתו ולילדיו. (האשה שנתן לו אדוניו והילדים שנולדו לו ממנה). לבי עם העבד שנאלץ לומר "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" כשנפשו זועקת "אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי" "לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי!" כיצד לא שומע רבן יוחנן את זעקת העבד שאינו רוצה להפקיר את משפחתו לעבדות עולם, ללא הגנתו הדלה ממילא? כיצד אינו שומע כי יציאתו לחופשי משמעה אלמנות ושכול עד סוף חייו כשאשתו וילדיו עודם חיים? מי ירצע את אוזנו של רבן יוחנן?!
לעיתים ההכרעות שעלינו לעשות הן קשות מנשוא. בימים אלו אנו מציינים שנה להתמודדות עם משבר הקורונה. ניסינו ונראה שלפחות כרגע, לפחות בציבור שאינו חרדי וערבי, הצלחנו, במידה מרובה, להציל את חייהם של רוב זקנינו. אבל את עיקר המחיר שילמו ילדינו. אף יותר מהעובדים. יותר מבעלי העסקים. כנראה יותר מכולנו. רוב הילדים ובמיוחד בגילאי סוף ביה"ס היסודי ועד תחילת התיכון יושבים בבית כבר כמעט שנה ברציפות. מערכת החינוך נסגרה יותר מבתי הכנסת, החנויות ואפילו מהמסעדות (שיכלו להפיץ אוכל). בתים שהיו קשים הפכו לבלתי נסבלים. 80% מהילדים והנוער מדווחים על עליה חדה בדכאון. ישנה עליה של כמעט 400% בפניות בגין אלימות בתוך המשפחה לסוגיה. הזקנים הם רוב מקבלי ההחלטות. לילדים אין אפילו זכות הצבעה. לעיתים השאלות שעלינו לשאול הן קשות מנשוא: כמה ילדים מוכים שווים כמה חיים של זקנים?!
העבד שאוזנו רצועה זעק את אהבתו למשפחתו והיה מוכן לשלם בחירותו. מי מאיתנו זועק "אָהַבְתִּי… אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי " ואיזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם עבור אהבותינו?!
היום אנחנו חוגגים את "יום המשפחה", גלגולו של "יום האם" שצויין בל' בשבט לזכרה של הנרייטה סאלד. מי שהקימה את מערכת הבריאות הציבורית הראשונה בארץ, ובעיקר יזמה את טיפות החלב. מי שעמדה בראש מערכת העליה והחינוך הציונית הפועלת עד היום – "עליית הנוער" ויזמה את הצלתם וחינוכם של אלפים רבים מילדי ישראל. האשה הראשונה שלמדה לימודי רבנות בתנועה הקונסרבטיבית. האשה שסבלה מדיכאון קשה עד אשפוז. האשה שלא התחתנה ולא הביאה ילדים לעולם. האשה שמערכת הבריאות הציבורית במדינת ישראל, שכיום מצילה את חיינו בהתחסנות חייבת לה את הורתה והרבה מחוסנה. האשה שהשקיעה בילדים.
