אחת השאלות הגדולות והשנויות במחלוקת בתולדות המחשבה היהודית היא הקהילה הנדרשת לצורך קבלת התורה, או כינון התורה. שהיא שאלה ששזורה בוויכוח על מהותה של תורה. במובן אחד התורה מכוננת קהילה. היא מהווה הנרטיב והנורמה שיוצרת את הזהות הקהילתית. במובן הזה היהודים הם "עַם הספר" כשהכוונה כמובן היא לספר התורה. אבל בד בבד התורה  נוצרת על ידי הקהילה. אין ולא יכולה להיות תרבות בלא קהילה שמכוננת אותה. התורה (כל תורה) היא לעולם ביטוי של קהילה. במובן הזה התורה היא "תורת ישראל" – התורה שכונן עם ישראל. מי שתופס את התורה כריבוי אינסופי "כפטיש יפוצץ סלע" (שבת פ"ח ב') לא זקוק לאחדות. אבל מי שתופס את התורה כאמת אחת ואת המחלוקת ככשל בהבנת התורה ובשימור מסורתה ( סוטה, מ"ז ב') נזקק לקהילה אחידה ומאוחדת שמכילה ומכוננת את האמת האחת.

לאורך כל התורה מודגש שוב ושוב שמשה מקהיל את כל עדת ישראל. ביטוי בולט של גישת האחדות המוחלטת לקבלת התורה האחת בא לידי ביטוי במילותיו של רש"י, בעקבות המדרש במכילתא, על הפסוק המתאר את ההכנה למעמד מתן תורה: 

 (שמות י"ט, ב') וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל – כאיש אחד בלב אחד.

אידיאה של אחדות שלמה. לעיתים נראה שעד היום אנחנו מתפללים לאחדות מופלאה כזו. אבל אולי כדאי להיזהר בתפילותינו. כידוע אחדות יכולה להיות מאוד דורסנית. קהילה שבה כולם חיים "כאיש אחד" היא בעצם קהילה שאין בה מקום לאיש. נדמה לי שמגילת רות מציגה קהילה אחרת מעט – קהילה הנוצרת מתוך פעילות משותפת של יחידים אינדיווידואליסטים.

****

ב-2017 יצא קובץ שני של ספר בשם "דרשוני – מדרשי נשים" בעריכת תמר ביאלה שהיא עורכת מופלאה וקשובה. זכיתי לכתוב עם תלמידת חכמים וחברה טובה בשם יעל אוריין כמה ממדרשי הקובץ הזה העוסקים במגילת רות. על הפסוק (רות ד' י"ז):

וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד .

דרשנו את הבנתנו מהי תורה וכיצד היא מתקבלת:

אין דיבוק בלא שכינה ובלא שכנים, וזה עניין (שמות ל"ה, א') 'וַיַּקְהֵל'  ו(דברים ד', י') 'הַקְהֶל לִי'…
וגדולה דבקוּת שבְּרוּת מדבקוּת שבסיני. שבסיני חנו כאיש אחד אבל אמרו (שמות כ"ד, ז') 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'  בלשון רבים,  שעל אף שעמדו כאיש אחד בלב אחד, עדיין נותר כל אחד ומעשיו הוא. ואילו ברות, עמדה כל אחת ואחת בדיוקנה המיוחד לה, וקראן הכתוב 'שְּׁכֵנוֹת' בלשון רבים, אולם המעשה אחד הוא, שקראו כולן כאחת שם אחד, 'עוֹבֵד', כי (רות ד', ט"ו)  'כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ' והתקבלו רות ונעמי בקהל ישראל.

אנחנו קוראות את הקהילה של רות ונעמי, קהילת השכנות, כקהילה של נשים אינדיווידואליסטיות. נשים שמלבד מקומן הגיאוגרפי בשכנות לרות ונעמי אין להן כל זהות משותפת בסיפור. ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, הן יכולות לקבל את מערכת היחסים הייחודית שבין רות לנעמי. הן יודעות שהשפה המתאימה לה היא שפת האהבה שבין אלקנה לחנה אשתו. הן מבינות כי בניגוד לכל מסורת ולמעשה גם בניגוד לקשר הביולוגי הילד יהיה בנה של נעמי. יש להן יכולת להכיר את מהותו הייחודית של הילד. יש להן יכולת לקרוא לו יחד בשם.

כידוע חידושה ההלכתי של מגילת רות הוא שמואביה יכולה להתקבל לקהל ישראל (וזאת בניגוד מפורש לדברי התורה כאמור בדברים כ"ג ד'). בסיפור המגילה, הזקנים היושבים בבית הדין מאפשרים זאת לבעז באופן פורמלי. אבל מי שבאמת הופכות את שותפותה של רות לאפשרית במציאות, בחיים, אלו השכנות. זו הקהילה שקיבלה את רות. קהילתן של רות ונעמי כוננה הלכה חדשה ומשפחה חדשה. אבל האם יכולה קהילה של אינדיווידואליסטים באמת לעשות זאת? האם יש בכלל דבר כזה קהילה של אינדיווידואליסטים? אולי זה רק חלום ליברלי-רדיקלי שבחיים מפורר קהילות?

****

אני חושבת שפרשת במדבר מציעה לנו נקודת מבט דינמית וייחודית על חלום האחדות והשייכות של קהילה. מפקד בני ישראל המתואר בפרשה מתחיל כמו מעמד הר סיני בכך שמשה מקהיל את כל העם (במדבר א' י"ח):

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ.

 אך הספירה מסתיימת כך (במדבר ב' ל"ד):

וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ. אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו.

את הפסוק הזה מפרש המלב"ים, (מזרח אירופה, המאה ה-19):

"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אמר זה להודיע שעשו גם בענין הדגלים כדבר ה' בין בעת החניה בין בעת הנסיעה, וממה שכתוב "איש למשפחותיו" מבואר שחוץ ממה שכל שבט חנה בפני עצמו כן כל משפחה ומשפחה חנו בפני עצמם וכן כל בית אבותיו שכנו ביחד כל אחד ביחוד.

המלב"ים מתאר קהילה שעושה את דבר ה' לא כאיש אחד בלב אחד אלא מתוך מעגלי השתייכות דינמיים, מורכבים ומובחנים. כשכל מעגל השתייכות עומד בפני עצמו ושומר על ייחודו. מרמת המשפחה הגרעינית, דרך בית האב ועד לשבט ולמחנה.

אחד מגדולי ההוגים הפוסט-מודרנים, מישל פוקו, מסביר שכל סובייקט, דהיינו כל אדם, הוא תוצר של מעגלי השתייכות מגוונים. למשל, משפחה, קהילה, דת, מדינה, מקצוע ועוד. בגישתו של פוקו השיוך המורכב של כל אחד מאיתנו למעגלי זהות שונים מבטא את כוחה של הקהילה או בלשונו של "המיסוד התרבותי" לכונן את הפרט. אבל בתפיסה של פוקו המאבק על החירות אפשרי אך ורק בשל השייכות שלנו למעגלי זהות מגוונים בעת ובעונה אחת, ומתוך המתחים שיש ביניהם. עבור פוקו קהילה של "כאיש אחד בלב אחד" היא קהילה דורסנית ומצמיתה. אולם גם קהילת השכנים האינדיווידואליסטים אינה מקנה חירות משום שהיא אינה קיימת באמת. לגישת פוקו זו התרמית הליברלית שמקנה לנו תודעת חירות כוזבת של סובייקטים אינדיווידואליסטים בעוד שבפועל היא מכחישה את כבלינו ודווקא משום כך איננו מסוגלים להילחם בהם. זה בדיוק מה שמתאר המלב"ים, שבמדבר כל אדם חנה לפי השבט שלו, אבל גם לפי המשפחה, וגם לפי בית האב. הוא היה שייך למערכות תרבותיות מגוונות. כולם חנו יחד, אבל כל מסגרת שמרה על ייחודה. ההצעה של פרשת במדבר לדעת המלב"ים היא להתקהל מתוך מובחנות של קהילות שייכות קטנות, שכל אחת עומדת בייחודה – בפני עצמה – וכך לקבל את התורה, דהיינו לעשות את דבר ה'. בהצעתו של פוקו זו הקהילתיות המייצרת מאבק על חירות. במפגש בין פוקו למלבי"ם מזוהה קהילת מקבלי התורה עם אלו הנאבקים על חירותם ובלשון המשנה (אבות ו' ב').

חירות על הלוחות.

תורת החירות היא תורת מגוון הזהויות והקהילות. היא תורת ירמיהו (ירמיהו כ"ג כ"ט):

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.

בימים אלו, בהם הסכנות הקיומיות ביותר למדינה עומדות על שאלות של חירות וקהילתיות, אני חושבת שראוי לחשוב שוב ושוב על הקשרים שבין תורה קהילה וחירות.

שבת שלום וחג קבלת תורה שמח ושקט לכולנו.