בעיצומן של "שבע שבתות הנחמה", הפטרות הגאולה שלאחר ט' באב ועד סוף חודש אלול. הפטרת פרשת שופטים נפתחת במילותיו של ישעיהו (ישעיהו נ"א, י"ב):

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.

ישעיהו אינו תמים. הוא יודע שהמציאות הדורשת נחמה היא מציאות קשה (שם פס' י"ז-י"ח):

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה, וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה.

ובכל זאת אלהים מבטיח נחמה. המדרש בספר "נחל שורק" (רבי חיים דוד אזולאי, ישראל-איטליה, המאה ה-18.) מסביר מדוע ישעיהו כופל את המילה "אָנֹכִי "

דרבו (=שרבו) המנחמים ולא קבלה… תנחומים… 
דמאי (מדוע) לא קבלה תנחומים? 
היינו דמי מפיס (= כי זה דומה לגורל, להגרלה) שלא יהיה חורבן חס וחלילה פעם אחרת וכבר היה שני פעמים… וחס וחלילה אינו רחוק שיהיה שעבוד וחרבן פעם אחרת.
לכן בא הקב"ה לנחמה בלשון כפול "אָנֹכִי אָנֹכִי".

"נחל שורק" מסביר שנחמה תלויה באמונה בלתי מתפשרת בשינוי – באפשרות שלנו להיות טובים יותר, באפשרות של העולם להיות טוב יותר. בהיסטוריה כבר פעמיים היתה לנו מדינה עצמאית, פעמיים היה לנו בית מקדש, למה שנאמין שבפעם השלישית זה יהיה אחרת?! זה כמו להמר בפיס. כנגד הרציונליזם התבוסתני, המדכא והמסרס הזה יוצא החיד"א. אנחנו חייבים להאמין בתקווה – בין כעמדה מוסרית, בין כאפשרות יחידה לנחמה, ובין כביטוי לאמונה באל.

שבת של שלום ונחמה.