בפרשת לך לך מתגלה האל לאברהם כשהתורה מדגישה שהתגלות זו חלה דווקא אחרי שנפרד מלוט (בראשית י"ג י"ד):

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ…

על כך אומר רש"י:

כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו.

ולעיל שהיה לוט וכתיב  (בראשית י"ב ז'): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם"?

באותה שעה כשר היה.

 רש"י מסביר שבשל רשעותו של לוט האל לא נגלה אל אברהם כל זמן שהיו ביחד. אלא שבסוגריים הוא מוסיף שלפני כן,  האל מתגלה לאברהם כשלוט איתו. מכאן מגיע רש"י למסקנה שבתחילה לוט היה "בחור טוב".

"שפתי חכמים" על רש"י (פירוש מלוקט של הרב שבתי בס על רש"י, פולין המאה ה-17-18) שואל מה קילקל את לוט, ועונה: 

וזה בא לו מפני שהיה במצרים.

מה קרה במצרים? התורה מספרת לנו שבכניסה למצרים אמר אברם ששרי היא אחותו (בראשית י"ב י"ג):

לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

פרעה לקח אותה לאשה ואכן הטיב לאברם כשנתן לו  מוהר עצום. לאחר מכן פרעה מגלה ששרה אשת איש. נענש. משיב אותה לאברהם ומשלח אותם. בזאת נגמר פרק מצרים של אברהם ומשפחתו.

בשעת מבחן גילה לוט שדודו אברהם ששימש לו אב ומחנך שיקר ומכר את גופה של אשתו כדי להציל את חייו ולקבל רוב טובה. זה הפך את לוט מצדיק לרשע וקבע את כל גורל חייו.

כך ניתן להבין את המדרש של רבי יודה על הפסוק שבו פתחנו (בראשית רבה מא ח'): 

"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ"

כעס היה לאבינו אברהם (= על אבינו אברהם) בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו.

אמר הקב"ה לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!

רבי יודה נשען על המדרש הידוע שאברהם גייר אנשים לאמונה המונותאיסטית. רבי יודה טוען שהאל כעס על אברהם שמצליח לקרב המוני אנשים זרים אבל לא הצליח לקרב את לוט ולמנוע ממנו להיות רשע.

לפי "השפתי חכמים" ברורה הסיבה. להמונים יכול היה אברהם להציג את האידיאולוגיה שלו, את מה שהוא מאמין בו, את המיטב שבדמותו וערכיו. רק לוט נכח בבחירתו האינטימית, שנערכה בתוך הבית, בין אברהם לשרה. רק לוט ידע במה בחר אברהם בשעת מבחן וסכנה במצרים. רק לוט ידע שבשעה הזו העדיף אברהם את טובתו האישית והיה מוכן לכל זימה וניאוף לצורך כך – היה מוכן להקריב את אשתו. רק לוט ידע שאברהם חשב אז על טובתו ואפילו על רכושו – "יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ".

כשלוט היה צריך לבחור את המרעה העשיר ביותר. את המקום הטוב ביותר לו ולרכושו הוא לא נמנע מזימה וניאוף. כשאנשי סדום צבאו על ביתו הוא לא נמנע מלהקריב את בנותיו, בגופן ותומתן. מצמרר כמה התנהגות זו דומה לאברהם במצרים.

אברהם לא היה שקרן או צבוע. הוא באמת היה איש החסד ושונא העוול. האיש שמוכן לצאת לדרך חדשה ולעמוד מול כל העולם ואפילו מול אלהיו. אבל לעיתים, בשעת מבחן, בשעות קשות, בין כתלי הבית, יוצאים מאתנו גם צדדים אחרים. הצדדים הללו יכולים לשנות את כל סיפור תולדותינו. 

שבת של שלום ובחירות ראויות.