הפטרת שמחת תורה היא הטקסט היהודי הראשון שהופך את לימוד התורה לערך מכונן שאין לו שיעור (יהושע א' ח'):

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה.

השאלה שמטרידה את חז"ל היא איך הופכים מטלה אינטלקטואלית, לערך ציבורי לכל שדרות הציבור, כשברור להם שלעולם לא תהיה חברה בה כולם ילמדו יומם ולילה. השאלה הזו מוצגת כאחת המחלוקות המרתקות בעיני בכל התלמוד, וכך מסבירה הגמרא (מנחות צ"ט ב'):

"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך" –

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים "לֹא יָמוּשׁ" ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ!

ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ!

(עוד על המחלוקת הזו במאמר בין תורה לעבודה)

כולם מסכימים שהציבור לא יכול ללמוד תורה יום ולילה. כולם מסכימים שאמירת קריאת שמע שמכילה כמה פסקאות מהתורה ונאמרת גם שחרית וגם ערבית היא קיום מצוות העיון בתורה שרלוונטית לציבור הרחב. 

המחלוקת היא איך מעבירים לציבור (דהיינו לעצמנו) את ההלכה הזו. לדעת רבי שמעון בר יוחאי  אסור שהציבור הרחב ידע שלומר קריאת שמע זה מספיק. חייבים להציב בפני הציבור אידיאה שבידוע שמרבית הציבור לא יעמוד בה. כל אדם מישראל חייב להרגיש שהוא רחוק מעמידה בערכיו. רבי שמעון מעוניין בחברה השרויה במתח תמידי בין האידיאה למציאות. רבא מעוניין לכונן חברה הפוכה לגמרי. לדעתו מצוה לומר לציבור הקורא קריאת שמע: עמדתם בכל חובותיכם. מבחינתו ציבור שנואש מהאפשרות ליטול חלק בערך החברתי המכונן כנראה יפנה לו עורף או יבחר שלא לייחס משמעות רבה לערכים בכלל.

הוויכוח הזה הוא ויכוח חינוכי ערכי ופסיכולוגי המכונן את כל אורחות חיינו. האם עלינו להציב לעצמנו רף גבוה מיכולותינו – ערכית, זוגית, מקצועית, כלכלית ולמעשה בכל תחום שהוא ולחיות במתח מתמיד בשאיפה להשיגו בתקווה שעצם המתח ישפר אותנו? או להיפך להשלים עם מי שאנחנו ולפרסם בקול גדול שיעדינו הצנועים הם מילוי כל חובותינו. זו שאלה שמעסיקה מאמני ספורט, מחנכים, פוליטיקאים, מעצבי דעת קהל ומיום שעמדתי על דעתי לא פעם מדירה שינה מעיני. האם נכון לטפוח לעצמי על השכם ולומר: מצוין! קראת קריאת שמע! (או כל הישג טריוויאלי אחר.) או שעדיף לזרז את עצמי אל מול ים התורה הממתין להשקעת כל כוחותיי יומם ולילה… באיזו מהדרכים (או בכמה מכל אחת מהדרכים) אהיה שלמה שמחה וטובה יותר (שלשה יעדים שכל אחד מהם כשלעצמו יכול לספק תשובה שונה לגמרי לשאלה הזו).

אני מבקשת להציע את המחלוקת הזו כשאלת התשתית של שמחת תורה: 

האם משמעות החג היא כשיטת רבא, שלא משנה מה קירבתנו לתורה הרי אנו שמחים בה כי בכל קירבה שהיא יש לנו בה חלק שלם? כי מי שציין את חגי תשרי בצורה כזו או אחרת בוודאי שיש לו חלק בתורה. ואולי ההיפך: השמחה היא תביעה. תביעה לרקוד עם התורה בהתלהבות על מנת להדליק בנו להבה מחודשת של דבקות וקירבה לתורה? להצית להבה שעדיין לא קיימת כי המצב הקיים לא מספק אותנו. בראיה כזו שמחת תורה היא שיא התביעה של חגי תשרי לעשות תשובה ושינוי. בשמחת תורה איננו מסתפקים בקבלת עול מלכות ה' (כמו בראש השנה) ובעזיבת דרכינו הרעים (כמו ביום כיפור). אנו נתבעים לשמוח ולהתלהב – להתאהב בתורה. (וזה רלוונטי לגבי שמחה בכל תורה שהיא).

****

ערב שמחת תורה תשפ"ד [הדברים נכתבו ממש ערב מלחמת חרבות ברזל. בשיא המחלוקת על המהפכה המשפטית, שנתפסה במידה לא מבוטלת, אצל רבים, כמחלוקת שגיבשה את הציבור הליברלי כציבור אידיאולוגי והעמידה אותו מול הציבור הדתי] התפרסמו תוצאות של סקר שניתן לראות אותו כניסיון אמפירי להכריע במחלוקת הזו (שלמיטב אמונתי אסור להכריע בה). המכון לחקר היהדות והציונות הציג שבר חסר תקדים בציבור ביחס לדת. 67% מהציבור החילוני בישראל שנהג להגיע אל בתי הכנסת בימי כיפור לא הגיע השנה אל בתי הכנסת. רבע מהציבור החילוני שהלך השנה לבית הכנסת ביום כיפור סבור שלא ימשיך ללכת, ו-29% מציבור זה עדיין לא יודע אם יגיע בעתיד.

ניתן לפרש את הסקר כך שבישראל מוגשמת באופן קיצוני מדי עמדת רבי שמעון בר יוחאי. המדינה  מעמידה מתח גדול בין האידיאה של היהדות כפי שהשלטון, או ליתר דיוק הרבנים הממונים מטעם המדינה, תופסים אותה לבין אורח החיים היהודי של חלק ניכר מהציבור הישראלי שמסתפק לגמרי בקריאת שמע שלא לומר בסתם לדבר עברית. מסתבר שכפי שחשש רבא, אם חלק ניכר מעם הארץ (כפי הביטוי במקורו – הדרך שבה נוהג רוב העם בארץ) סבור שהיהדות שמציבה האליטה בעלת הכוח אינה היהדות שלו. הוא אכן יפנה לה עורף.

ועם זאת חובה עלינו לומר לכל החילונים הרבים שענו לסקר הזה ברוח משנתו של רבי שמעון: להצטרף למניין שאינו מבטא את יהדותכם פעם אחת בשנה אינו מוציא אתכם ידי חובה. הקימו מניינים יהודיים על פי יהדותכם בפועל. יהא תוכנם אשר יהא.

מחד הציבו מתח בין אורח חיינו לבין הערכים שלנו. מנגד ראו כמצווה להקטין את המתח משני צידי המשוואה. בשיטת רבי שמעון ובשיטת רבא. גם לתבוע מעצמנו להגות יותר בתורה שלנו כשיטת רבי שמעון. גם לתפוס את אורח חיינו וערכינו כתורה כשיטת רבא. לשמוח בתורתנו – בשני ההיבטים של שמחת תורה. כחגיגה וכתביעה.

חג שמח ומלא התלהבות.