שוב ושוב חוזר בספר ויקרא בכלל ובפרשת קדושים בפרט הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". אלא שבין הלכותיה של הפרשה, בין האיסור לשרוף את הילדים שלנו (למולך) ובכלל לפנות אל אובות וידעונים לאיסור לקלל את ההורים שלנו מופיע הציווי בלשון כפולה "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים". על הכפילות הזו אומר רבי אבין (ויקרא רבה כ"ד ח'):
רבי אבין אמר: משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים. מהם נזירים ומהם שיכורים.
לעת ערב בא לתן שכרם.
נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד.
אמרו לו (הנזירים): אדוננו המלך, לא כלנו שמרנו כאחד? מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד?!
אמר להם המלך: אלו שכורים הן ודרכן לשתות יין. ולפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק אחד.
כך העליונים (הכוונה למלאכים), לפי שאין יצר הרע מצוי בהם, קדושה אחת, שנאמר (דניאל ד', י"ד): "וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָּא".
אבל התחתונים (אלו אנחנו), לפי שהיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדשות יעמדו. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב)… (ויקרא כ', ז'): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים".
רבי אבין מבין שהכפילות הלשונית "והתקדשתם" ו"והיתם קדושים" מלמדת על הכפלה של גמול על קדושתנו בשל המאמץ הכפול שקדושה תובעת מאיתנו. בענייני קדושה אנחנו שיכורים… אלכוהוליסטים של אנטי קדושה.
אם ננסה להבין את המדרש הזה לפי הקשרו של הפסוק נגלה מה עושה אותנו שיכורים: חוסר היכולת לעמוד בהיותנו סובייקטים. להיות סובייקט משמעו נזירות – בדידות גדולה ואחריות גדולה. לא פלא שעיקר בריחתנו מהקדושה מתרחשת בתוך המשפחה. היא ההרחבה הכי מיידית ו"טבעית" של הסובייקטיביות שלנו. אנחנו מקללים את ההורים שלנו כי אנו מטילים עליהם את האשם על הסובייקט שאנחנו. אנחנו מקריבים את ילדינו למולך ערכינו ומנסים לממש את ערכינו באמצעותם כי איננו מסוגלים לעמוד בכך שמידת מימושנו העצמי מסתיימת בנו. אנו פונים אל אובות וידעונים שיגידו לנו מה לעשות ומה יעלה בגורלנו כי איננו יכולים לעמוד באחריותנו לגורלנו.
אבל התורה תובעת מאיתנו להתקדש! בניגוד לטבענו. להתאמץ ולעמוד בהיותנו סובייקטים. במובן זה חשוב דיוקו של הרמב"ן (ויקרא י"ט ב') שלהיות קדוש פירושו להיות פרוש. נבדל. רק סובייקט אמיתי יכול לקחת אחריות על ערכיו ולא פחות מכך על כישלונותיו.
רבי אבין מושיט יד לקושי שלנו להיות סובייקטים. הוא יודע שאנחנו שיכורים של פיזור אחריות והרחבת העצמי כדי לברוח מאחריות. הוא מכיר את הקושי שלנו ומתקף אותו. במובן הזה המשל על השיכור שבורח מעצמו לטשטוש שמציע היין ולעומתו הנזיר שבורח מהנאות העולם בכלל ויין בפרט כדי להתכנס אל עצמו ואלהיו הוא משל מדויק על עמדתנו הקיומית. רבי אבין גם מבטיח לנו שיש שכר בהתקדשות. נדמה לי שבכל פעם שאנחנו לוקחים אחריות ועומדים מול הראי עם מי שאנחנו ורק עם מי שאנחנו, אנחנו מרגישים שיש בכך התעלות קיומית וגמול פסיכולוגי שלא ניתן לפרוט אותו. ממש כפי שלא ניתן לפרוט את מושג הקדושה. רבי אבין גם ריאלי מאוד. אלהים לא מבטיח שתמיד נהיה קדושים או שתמיד נצליח. המדרש מסתיים ב"הלואי בשתי קדושות יעמדו" הלוואי שגם עם המאמץ הכפול נצליח. ולו לפעמים…
