ספר במדבר נפתח במצווה לספור את בני ישראל (במדבר א' א'-ב'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

רש"י פותח את פירושו לספר במדבר (על פסוק א') במילים:

 מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן (שמות י"ב ל"ז) וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים (שמות ל"ב, ל"ה) (עכשיו) כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן – באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם.

רש"י קורא לנו לחשוב, מה אנחנו מונים היום? בכלל? ומתוך איזו חיבה?

שבת של שלום וחיבה.