במרכזה של פרשת שמיני, עומדת חנוכת המשכן. לאחר שבעה ימי הכנות (המכונים שבעת ימי המילואים)  כשירים הכהנים לעבוד את ה' במשכן וכל העם מחכה להתגלות האלהית. למרבה הזוועה העם נחשף לקורבנות הראשונים של קדושת המשכן – נדב ואביהו. בפרשה משה מצווה על המשפחה האבלה להמשיך בסדר העבודה כמתוכנן. תגובתו של אהרן היא (ויקרא י' ג'):

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

ההפטרה גם היא מפגישה אותנו עם קרבנות הקדושה האלהית. הפעם מדובר על עזה, שנוגע בארון הברית כדי למנוע את נפילתו. אולם מה שונה תגובת דוד מתגובתו של אהרן. תגובתו של דוד מוצגת בסיפור ב-3 מערכות.

מערכה ראשונה

תגובתו הראשונית של דוד למות עזה היא זעם. דוד רואה במעשה הזה התפרצות לא מווסתת של הקב"ה ובהתאמה קורא למקום "פרץ עזה" לדראון עולם. לא רק שהוא כועס על ה', שופט אותו, וכאמור מכריז על כשלונו ברבים, הוא גם מסרב לקחת את הארון. מבחינת דוד אם ארון ה' עלול לגרום למוות אז הוא אינו מעוניין בו. ובלשון ההפטרה (שמואל ב', ו' ב'-י'):

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ… לְהַעֲלוֹת… אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים…  וַיָּבֹאוּ, עַד גֹּרֶן נָכוֹן. וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר.  וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים… וַיָּמָת שָׁם… וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה. וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה… וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי.

מערכה שניה

3 חדשים יושב ארון ה' אצל עובד הגוי. (הפרשנים כל כך מזועזעים מהפשט שחלקם הופך את עובד לגר כדי  להימנע מהבושה שדוד החליט שאלהים מסוכן מוסרים לעמים אחרים…) רק כשאלהים מוכיח לדוד שעובד מתברך והארון הוא מקור לעושר ואושר מעלה דוד את הארון בשמחה. ובלשון ההפטרה (פס' י"א-י"ד):

וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר, בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה… וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז, לִפְנֵי ה'…

 ‏

 מערכה שלישית

כשדוד מגיע לירושלים רואה את ריקודיו אשתו מיכל בת שאול והיא מאוד לא אוהבת את מה שהיא רואה.  היא לועגת לו שהוא נגלה "כאחד הריקים". דוד עונה לה ביהירות גדולה שהוא נבחר יותר מכל בית אביה ומה שהוא עשה זה "שיחקתי לפני ה'". ובלשון ההפטרה (פס' כ'-כ"א):

וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ. וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל – וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'.

התלמוד הירושלמי (סנהדרין ב' ד') מנסה להסביר מה היה כל כך קשה למיכל:

אמרה לו: היום נגלה כבוד בית אבא. אמרו עליו, על בית שאול, שלא ראו אותן לא עקב ולא (א)גודל מימיהן…

והתלמוד ממשיך להפליג בצניעותו של שאול. (אגב המסורת ששאול ומשפחתו הצטיינו בצניעות מופיעה כמה פעמים בתלמודים ובמדרשים. דוד מעולם לא מופיע כמי שהצטיין בצניעות יתירה…) כנגד אידיאת הצניעות מעמיד דוד אידיאה של חוסר צניעות – אני נבחר. אני נגיד על עם ה'. אני משחק לפני ה'. משל הקב"ה הוא איזה אוהד במגרש המשחקים של דוד… ולמרבה הפליאה ההפטרה יוצאת דווקא כנגד האידיאה של מיכל. לא רק שדוד מקבל את זכות המילה האחרונה בסיפור, הוא גם יוצא ללא כל עונש. דווקא מיכל נענשת באופן חמור (פס' כ"ג):

וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל, לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

****

במבט ראשון סיפורו של עזה מקביל לסיפור על נדב ואביהו. בשני המקרים אי הקפדה על שמירת הקדש מובילה למוות של המשרתים בקדש. אבל כשמשווים את תגובת דוד לתגובתם של משה ואהרן מסתבר שההפטרה היא ביקורת חריפה על משה ואהרן. התגובה של משה ואהרן היא תגובה של צניעות – התכנסות בשתיקה בתוך המשכן, המשך העבודה כפי שציווה האל, ללא כל קריאת תיגר. התגובה של דוד היא תגובה מוחצנת וחסרת כל מורא. חוסר נכונות לקבל את הרעיון שהקדושה הורגת. מבחן לכדאיות שבהחזקת ארון ה'. שמחה גלויה ועירומה כשמתגלה שהארון מביא ברכה.

רובנו מזהים דתיות עם גישתם של משה ואהרן. דתיות שבמרכזה ציווי האל וצייתנות וצניעות מול מעשי האל. ההפטרה טוענת שזו דתיות עקרה – "וּלְמִיכַל… לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד". ההפטרה מבקשת דתיות שבמרכזה הברכה האנושית והאותנטיות האנושית. נדמה לי שההפטרה חוששת מקדושה נוסח מיכל משה ואהרן. אם אלהים הוא הצדקה למוות הוא יכול להיות הצדקה לכל רשע שהוא. לדעת ההפטרה מבחנה של אמונה הוא הדבקות בחיים ובחירות – אז ניתן מוסרית לשמוח לפני ה'.

שבת של שלום ריקודים ושמחה לפני ה'.