פרשת בחקתי נפתחת במילים (ויקרא כ"ו ג'):

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

על המילים "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" אומר המדרש (ויקרא רבה ל"ה ז'):

אמר רבי חנינא בר פפי: אמר להם, אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם.

רבי חנינא מודע לכך שהבחירה שלנו מוגבלת. שאנו נתונים בסד של נתונים גופניים, נפשיים, שכליים ואפילו חברתיים ותרבותיים שאיננו יכולים לחמוק מהם. לא עשינו את עצמנו. אנו כבולים לעצמיותנו כעובדה. אבל רבי חנינא גם מכיר את כמיהתנו העמוקה לחירות. רבי חנינא מלמד אותנו שהפעולה המוסרית, שהמחוייבות לפעולה המוסרית, היא ורק היא מכוננת תודעת חירות. היא מאפשרת לנו תודעה של כינון עצמי. או בשפה של המדרש "כאילו עשיתם את עצמכם".

התפיסה של רבי חנינא מעלה שאלה פילוסופית חריפה: הרי אם הבחירה המוסרית מכוננת חירות הרי שגם פריעת החוק המוסרי היתה צריכה לכונן אותה חירות. שהרי לכאורה עצם הבחירה אמורה להקנות את החירות ולא תוכן הבחירה. יותר מזה, אם יש רק תוכן אפשרי אחד לבחירה, מניין החירות? איך יש פה כינון עצמי?! מנגד אם כל בחירה מבטאת את החירות הרי היא שרירותית לגמרי, ושוב אינה יכולה לבטא עצמי כלשהו. ואז נותרנו עם בחירה ללא "בוחר" – אין שום מהות פסיכולוגית שתערוך את הבחירה. במילים אחרות, אם יש תוכן לעצמיות שלנו הרי שיש רק מעשה אחד שישקף את מהות עצמיותנו ואז אין ממש בחירה. שכן מעשה משמעותי יכול להיות רק אחד  – זה שמבטא את עצמיותנו.

שאלות מסוג זה גרמו לפילוסופים, תיאולוגים ומאז תחילת המאה ה-20 גם לפסיכולוגים לזהות יותר ויותר בין החירות למימוש העצמי ולא לבחירה. ועדיין בחירה שאין בה יותר מאפשרות אחת מעמידה את כל רעיון החירות על כרעי תרנגולת.

נדמה לי שרבי חנינא מאמין שהבחירה המוסרית מגלמת את החירות דווקא משום שהיא מכילה מטבעה את שני הפנים (הסותרות) של החירות: גם הבחירה (כי אפשר לבחור ברע) וגם את המימוש העצמי. בכך רבי חנינא מסתכל עלינו באופטימיות אדירה. הוא מאמין בנו שמימושנו העצמי מבוטא דווקא בכך שאנו פועלים באופן מוסרי. רבי חנינא אומר לנו, (בלשונו של הפסיכולוג ויניקוט): עצמי לא מוסרי הוא עצמי כוזב. ולכן הוא מורה לנו "לעשות את עצמנו" – לכונן עצמיות.

שבת של שלום חירות ומימוש עצמי.