פרשת צו מחדשת את קרבן התודה. על כך אומר המדרש (ויקרא רבה ט' ז'):
רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא:
לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל.
קרבן התודה מקביל לברכת "הגומל" שלנו. כשאדם חש שנעשה לו נס, או שהוא היה במצב מסוכן וניצל ממנו עליו להקריב קרבן תודה.
ככלל אסור להקריב מאכלים שיש בהם חמץ. קרבן תודה חריג בכך, שחייבים ללוות אותו בחלות חמץ. ייחודיות נוספת המאפיינת את קרבן התודה היא, שבדומה לקרבן הפסח חייבים לאכול אותו ביום ההקרבה ואסור להותיר ממנו לבקר שלאחר מכן. (בניגוד לקורבנות אחרים) הלכה זו יוצרת את המצב ששני הקורבנות האלו נאכלים כדבר שבשגרה עם בני משפחה וחברים שיחד צריכים לגמור את כל השור או הכבש ביום אחד. כך מתכנסים החוגגים סביב הקורבן אוכלים ושמחים ומספרים על הנס שארע. בפסח על יציאת מצרים ובקרבן תודה על הנס האישי שארע למקריב.
קורבנות בד"כ מתקשרים עבורנו עם ציוויים דקדקניים מאת ה', עם חטאים שעליהם אנחנו צריכים לכפר, עם טומאות מהן אנחנו רוצים להיטהר. עם סמליות לפיה אנחנו היינו צריכים להיהרג להישרף ולהיזבח כדי להצליח להתחיל מחדש, ובאופן סמלי אנו עושים זאת באמצעות קורבננו.
ההתנגדות לחמץ משקפת את אותה תחושת נמיכות רוח, הלקאה עצמית, התבטלות בפני האל, שמי כמונו יודע, לעיתים הן מוצדקות מאין כמותן. לכן אנחנו מפחדים מהחמץ בפסח, אותו שאור שבעצם מתחיל תהליך של רקב של הדגן שהוא זה שגם מתפיח אותו מגדיל ומשפר אותו. אנחנו מפחדים מהרקב הנלווה לתפיחה ולצמיחה. אנחנו מפחדים מכל מה שעלול לטמא את החג הכי מפואר שלנו והכי מלא חומרות וחרדות מזה שאנחנו איננו מספיקים. איננו מנקים מספיק טוב. איננו יודעים לדרוש בהברקות מספיקות את יציאת מצרים. איננו עשירים מספיק כדי להסב כבני מלכים. איננו מצליחים להילחם מספיק בכל מיני החמץ.
המדרש מבטיח לנו שלעתיד לבוא, אולי כשיצר הרע שלנו לא יהיה כל כך רע ומסוכן כמו היום, אולי כשהתרבות שלנו תעדיף את חיזוק החיובי בנפשנו ולא את ההתבוננות המתמדת והתיקון המתמיד של הרע שבנפשנו, אולי כשיקרו שני הדברים גם יחד. ואולי הדברים קשורים ותלויים זה בזה. בכל מקרה, בעתיד אליו אנו שואפים ואותו מוטל עלינו לקדם, לא יישאר דבר מכל הפחד מפני החמץ. לא יישאר דבר מכל נמיכות הרוח, החומרה, הטהרה וההתבטלות המיקדשית. אפילו קרבן פסח יתבטל. הקורבן היחיד שיישאר זה קרבן התודה. שמחת ההודאה, שהיא מטבעה הדגשת היש. שמחה ביש. הכרה ביש. היא ההסתכלות על החיובי בלבד.
ממילא שני הדברים היחידים שיישארו מקרבן פסח הם מה שמשותף לו עם קרבן התודה – הישיבה בקרב בני משפחה וחברים כדי לשמוח ביחד. ללא חשש חמץ, נוכל כולנו גם לאכול עם כולנו ואצל כולנו. כל שיוותר היא השמחה בטוב שבחלקנו וזה בזה.
הדבר הנוסף שיישאר, וגם אותו מדגישה מאוד הפסיכולוגיה החיובית הוא הצורך לאכול ולחגוג ולשוחח, דהיינו לפעול ולהיות, כאן ועכשיו, לא להותיר למחר.
עדיין איננו חיים בעתיד לבא אבל מוטל עלינו להביאו. לזכור שגם בפסח העיקר אינו ביטול החמץ (שלא לומר החרדה ממנו), אלא שמחת החג, המשפחה והקהילה. המדרש מלמד אותנו שעלינו לחגוג את החגים שלנו, ובפרט את פסח בתודעת קרבן תודה – תודעת היש.
