ההפטרה לפרשת וישב פותחת בנבואתו של עמוס, בן המאה ה-9 לפנה"ס, (עמוס ב' ו')

כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.

מדרשים אין ספור, קובעים בהשראת הפסוק הזה שאחי יוסף מכרו אותו בעבור נעליים. כמו למשל במדרש הזה (ילקוט שמעוני על התורה קמ"ב א'):

וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף כל אחד ואחד מהם נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם שנאמר "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".

אלא שלא מצאתי זאת במדרשים הקלאסיים אלא רק בליקוטים מימי הביניים. מכאן אני מבקשת לטעון בזהירות שהצמדת ההפטרה של עמוס לסיפור יוסף בשל "מכירת צדיק" פורשה כמסורת מדרשית של עמוס על מכירת יוסף שנמכר בעבור נעליים.

מצד שני איני יכולה שלא לחשוד שאכן מדובר במסורת קדומה שכן עמוס שואב כמה וכמה מוטיבים מסיפור פרשת וישב, מעבר למכירת אדם בשל פריט לבוש (כתונת או נעליים).

כך למשל קובל הנביא (ב' ז'):

וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

יש רק נערה אחת בכל התנ"ך שקודם שוכב איתה איש (למעשה שני אחים – ער ואונן, בשל ייבום) ולאחר מכן הולך אליה אביהם, יהודה (בזנות). בדיוק כסדר המתואר בפסוק. זו תמר שסיפורה נזכר בפרשת וישב.

מיד לאחר מכן (פס' ח') הנביא מקונן:

וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ.

למילה חבולים יש משמעות כפולה בעברית. האחת, ממושכנים, וזה ככל הנראה פשט הפסוק. השנייה, שניזוקו במכוון. שמישהו חיבל בהם. אי אפשר שלא לשים לב ששתי צורות ההתייחסות הללו לבגדים מופיעות אצלנו בפרשה במדויק. בתחילה אחי יוסף מחבלים בכותנתו כדי שיעקב יחשוב שיוסף נטרף (בראשית ל"ז ל"א). לאחר מכן  ממשכן יהודה את בגדיו המזהים אצל תמר כערבון לחוב שלו כלפיה בשכר שירותיה המיניים  (שם, ל"ח י"ח). בשני המקרים הבגדים החבולים משמשים לזיהוי והמילים המקבילות "הַכֶּר נָא" מופיעות לגבי שניהם. (יש לציין כי השפה שלנו מבחינה בין בגדים כמו כתונת לאביזרים אישיים אחרים כמו מטה בחדות יחסית. לעומת זאת בשפה המקראית אלו ואלו נקראים "כלים")

גם המילה "יטו" אצל עמוס מהדהדת את תחילת פרק ל"ח בפרשת וישב, היא פתיחת סיפור יהודה ותמר:

 וַיֵּט (יהודה) עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי.

ושוב הוא נוטה כשהוא פונה לתמר שהוא סבור שהיא זונה (פס' ט"ו):

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ…

הדהוד אחר לפרשה מצוי בהמשך הפרק (פס' י"ב-י"ג):

…וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ. הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר.

מכל המרכבות והעגלות האפשריות, עגלות מלכים, ועגלות מלחמה, העגלה המעיקה ביותר היא עגלתם משמחת הלב של אלו שברינה יקצורו?! לטעמי בעגלה המלאה עמיר מכוון אותנו עמוס לחלומו הנבואי של יוסף על אלומות אחיו המשתחוות לאלומתו (בראשית ל"ז ח'). השנאה ליוסף, החולם-הנביא, מקבילה לשנאת העם לנביאיו. בשני המקרים נמעני הנבואה אינם רוצים לשמוע אותה. שני המקרים מסתיימים בעונש כבד.

בעיני, הפרשנות העקרונית ביותר של עמוס לפרשה מופיעה בסיומה הפיוטי של ההפטרה (פרק ג' א'-ז'):

עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה… הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה?  כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. 

ראשית, רומז לנו הנביא שהוא מתייחס לעם כאל משפחה. כידוע לפי האתוס המקראי עם ישראל הוא באופן ממשי משפחת יעקב. אולם באופן עמוק מכך נראה שעמוס מכוון אל התיאולוגיה, אותה כינה חוקר התנ"ך יחזקאל קויפמן "סיבתיות  כפולה". לפי קויפמן זו התיאולוגיה השלטת במקרא בכלל ובסיפורי בראשית בפרט. דהיינו מצד אחד הדברים קורים על פי בחירות אנושיות חופשיות ומתוגמלים בהתאם. מצד שני הדברים קורים על פי תוכנית אלהית ולהגשמת תכליתה. אין הרשות האנושית המלאה פוגעת ברשות האלהית המלאה וההיפך על אף שהן כמובן מתלכדות בתוצאותיהן.

אין סיפור בתנ"ך בו התיאולוגיה הזו מוצגת בבהירות כמו בסיפור יוסף. ראשית, כדברי עמוס, גילה האל סודו לעבדו הנביא – לאברהם כי בניו עתידים לרדת מצרימה (בראשית ט"ו י"ג) לאחר מכן מתארת התורה בפרוטרוט את בחירתם של אחי יוסף למכור אותו ואת השתלשלות מעשי המשפחה המובילה לירידה למצרים כפי שמתואר בפרשה שלנו ובפרשות העוקבות, על פי בחירתם החופשית, מתוך רגשות ומניעים אנושיים לגמרי. אולם בסוף הסיפור, יסכם יוסף את אירועי הפרשה שלנו ממש בהתאם לטענת עמוס "וַה' לֹא עָשָׂה?!" ובמילותיו של יוסף (בראשית נ' כ'):

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

כך הופכת נבואת התוכחה של עמוס את פרשת השבוע לדגם אב של עיוות חברתי. בכך לדעתי רומז לנו כבר עמוס הנביא ובוודאי בעל ההפטרה שהעוולות שאנו מוצאים בסיפור הפרשה בהקשר המשפחתי הם למעשה משל, שעלינו לדרוש אותו שוב ושוב בכל דור מחדש, על מצבנו החברתי הכולל. מיהם האביונים שאנו מוכרים ובעבור מה? כיצד אנו בונים את יחסי האבות והבנים שלנו? כיצד אנו מתייחסים לנערות? במה אנו מחללים שם שמים? אילו קולות (נבואיים ואחרים) אנו משתיקים באלימות? הרי אלו בדיוק הנושאים בהם דנה הפרשה.

אם כך, ההפטרה היא מדרש קדום של עמוס על פרשת השבוע, שמעלה את נושאי הפרשה לדיון חברתי רלוונטי לתקופתו. עמוס מלמד אותנו, כיצד עלינו לקרוא את פרשת השבוע.

שבת של שלום ותיקון חברתי.