בד"כ איננו שמים לב שפרשת שקלים, הפותחת את פרשת כי תשא, היא המהפכה הראשונה בהיסטוריה הידועה לנו של הפרדת רשויות. כך מצווה התורה (שמות ל', י"א-ט"ז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… תְּרוּמָה לַה'… לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

לפי סיפורה של התורה מדובר על מהפכה דתית כלכלית, שכן התורה מדגישה בראשית (מ"ז כ"ב):

כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה.

דהיינו כהני מצרים, לעומת כהני ישראל נסמכו על מלך מצרים ולא ישירות על העם. ואין להם מערכת כלכלית ומערכת אכיפה עצמאית. על פניו, התלות של הכהנים במלכים עולה גם משיר אהבה שומרי מתקופת המלך שולגי מאור במאה ה-21 לפנה"ס. השיר הוא חלק מחגיגות הפריון בשומר, בהם המלך היה נישא ב"נישואי קדש" לכהנת הגדולה מתוך אמונה שיחסי המין ביניהם ובכלל היחסים הטובים ביניהם יבטיחו פריון כללי:

אחותי, אני אתך אלכה נא לשדי,
אחותי היפה, אני אתך אלכה נא לשדי ,
לשדי הגדול אני אתך אלכה ,
לשדי הקטן אני אתך אלכה ,
לדגן בכורי אשר השקה במי היורה ,
לדגן הלקש אשר לי, אשר השקה במי המלקוש,
את דגנם [הצמיחי נא]
את שבליהם [הצמיחי נא]
מי יתן והאדון, בחיר לבך, המלך, אישך אשר אהבת, יאריך ימים בחיקך הטהור והמתוק…!
פשתה בימיו תרבה,
שעורה בימיו תרבה,
בימיו שעורה ססגונית בשלה תצמח.

במילים אחרות, כהנות העיר תלויות במלך כדי למלא את תפקידן, ואם הכהנת הגדולה היא אשתו, מן הסתם גם כלכלית הם קשורים זה בזו. לעומת זאת העצמאות הכלכלית של כהני ישראל מתחילה בפרשת כי תשא אולם כמובן אינה מסתיימת שם. היא תמשיך בספרים במדבר ודברים גם באמצעות המערכת של תרומות ומעשרות (וניתן גם להבין כך את חיוב הביכורים וודאי את חיוב הבכורות). הרעיון של מס קבוע ישירות למקדש הוא כ"כ רדיקלי שכל ימי בית ראשון אין כל עדות שחזרו עליו. המקרא מספר לנו שמלכי ישראל גייסו כסף מהעם לטובת המקדש. יואש במאה ה-9 לפנה"ס מחדש את "משאת משה", (במה שנראה כמשחק מילים על "כי תשא") "מדי שנה בשנה" לצורך שיפוץ ותחזוקת המקדש. כך מתאר זאת ספר דברי הימים (ב' כ"ד ד'-ט'):

הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת בֵּית ה'. וַיִּקְבֹּץ אֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר. וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ (אתה הראש אתה אשם, ובמילות התנ"ך): מַדּוּעַ לֹא דָרַשְׁתָּ עַל הַלְוִיִּם, לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל, לְאֹהֶל הָעֵדוּת?… וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד, וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית ה' חוּצָה,  וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר.

כך נולדה קופת הצדקה. אלא שהפרק ממשיך ומתאר כיצד המלך והכהן פותחים את הקופה יחד, ויחד סופרים את הכסף (באמצעות סופר המלך ופקיד הכהן הגדול) ויחד שוכרים את הפועלים ויחד משלמים להם. תקציב. המקדש מפוקח ע"י המלך – הוא השלטון האזרחי. כך קורה גם כשחזקיהו מנצח על טיהור ושיפוץ המקדש ושוב במהפכת יאשיהו (במאות השמינית והשביעית לפנה"ס)

הפעם השניה בה התנ"ך מתאר איסוף כסף קבוע בהשראת פרשת כי תשא הוא בתחילת ימי בית שני. כך מתחייבים הכהנים והעם במסגרת מה שידוע כאמנת נחמיה (נחמיה י' כ"ט-ל"ד):

(לאחר רשימה שמית ארוכה של מנהיגי העם ממשיכה האמנה לתאר את מלוא המתחייבים) וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים הַנְּתִינִים, וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱלֹהִים – נְשֵׁיהֶם, בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם –  כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין. מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם, אַדִּירֵיהֶם, וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' (שבת, שמיטה, איסור התבוללות)… וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְו‍ֹת, לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה, לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ… לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.

גם כאן, ניכר שהמצוה לוקחת את השראתה מפרשת שקלים, שמדגישה כי המס לאהל מועד מכפר על בני ישראל. בהמשך מתחייבי האמנה מתחייבים גם לספק עצים למזבח, ביכורים, בכורות תרומות ומעשרות. משמע משם שלראשונה אכן כל המס הזה מסופק ישירות לכהנים וללוויים. במילים אחרות, רק בתחילת בית שני, ביוזמה של נחמיה הפחה – שליט המחוז האזרחי מטעם המלך הפרסי, מתחילה להתכונן הפרדת רשויות ממשית בין השליט האזרחי לכהנים, שכן הכהנים לא תלויים בנחמיה – יש להם עצמאות כלכלית.

אני מבקשת לטעון שהיה צורך ב-400 שנות מקדש כדי שהשליטים יסכימו להפרדת הרשויות שביקשה לחולל התורה, משום שממסד בעל עצמאות כלכלית היה מאיים מדי. אולי רק שלטון כמו זה של נחמיה, שהוא מושל מחוז באוטונומיית יהודה הנשען על כוחה העצום של האימפריה הפרסית שהוא חלק ממנה, (ומנגד מצליח להביא את העם לארץ בכח חלום דתי-מקדשי, ולכן הוא זקוק למקדש מצליח), יכול היה לתת עצמאות לכהנים ללא חשש. אבל זו האידיאה של התורה – ביזור סמכויות.

מסתבר שמאז ועד היום, רעיון ביזור הכח והפרדת הרשויות מקשה מאוד על שליטים אזרחיים, אבל אלפי שנים לפני הולדת הדמוקרטיה, ואפילו לפני הולדתו של מונטסקייה, זה היה חזונה המהפכני של תורת ישראל.

שבת של שלום וביזור כוחות.