לא דבר תורה אני רוצה לכתוב לכם אלא את רגשותיי, פחדיי ותקוותיי ערב החג הזה. במקרה הזה, התורה היא שפת הלב שלי כדי למצוא מילים. מדרש ההגדה מורה לנו:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
אני קוראת את הפסוקים המתארים את ערב יציאת מצרים בספר שמות (י"ב כ"ב-ל"ד):
וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם… וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת… וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם…
התורה מתארת איך אחרי שנה של מגיפות, משה מטיל סגר על העם כדי שלא יינגפו במגיפה הגדולה מכולן המשתוללת במצרים. ואיך העם יוצא בסוף באמצע הלילה (אמצע הסגר) כי המצרים מגרשים אותם מאימת המגיפה. התורה מזהירה שמגיפה ואימה גדולה עלולה להביא לאכזריות עד גירוש. התורה מספרת לנו איך כל שיש להם הוא "מִשְׁאֲרֹתָם", כלומר, כל שנשאר להם – השארית של חיים שלמים, שניתן לצרור על השכם. בתוך בגד אחד. מצרים כבר אינה אותה מצרים אחרי מגפת הענק והם יוצאים מהסגר לעולם חדש שהם לא הכירו. למדבר הממשי והגיאוגרפי אבל גם הסמלי.
אני חושבת על אבותיי ואימותיי השרויים בסגר מפני מגיפה מפחידה. על חוסר הוודאות שלהם לגבי היום שאחרי. כשהם נותרים עם שאריות על השכם ויוצאים לעולם חדש. מעולם לא הזדהיתי איתם כל כך. נדמה לי שאת מצוות החג הזו אנחנו הולכים לקיים השנה בהידור. סוף הסיפור היה חירות, תורה חדשה ומולדת. אמן.
