לפרשת ראה יש חידוש עצום. מותר לאכול בשר בהמה בלי להקריב אותו לאלהים. פשוט לשחוט ולאכול. כך מתאר ספר דברים את המהפכה שהוא מציע (דברים י"ב כ'):
כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.
הרעיון של אכילת בשר ללא הקדשתו כקרבן הוא כל כך מהפכני, שפרק י"ב חוזר עליו בחגיגיות לפחות 4 פעמים. המילה המנחה והשכיחה ביותר אחרי "בשר" היא "תאווה" (ואכן לבשר שאוכלים שלא בהקשר למקדש קוראים בהלכה "בשר תאווה"). אבל המדרש מדגיש מתוך הפסוק שעיקרו התאווה לבשר דווקא את המילים "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר" על המילים הללו שואל המדרש עם מי הסועד מדבר? וכך עונה המדרש (תנחומא דברים י"ב ו'):
אמר רבי אליעזר ברבי יהושע:
מכאן אתה למד, שלא יהא אדם לוקח ליטרא בשר, עד שיהא נמלך בביתו (=מתייעץ עם אשתו).
התאווה מטבעה היא עניין אישי – מתחשק לי כפרט משהו ואני מבקשת לממש אותו, אולם לדעת המדרש לעולם איננו חיים באופן אישי – האישי הוא תמיד בינאישי. התאוות שלנו דורשות משאבים: כסף, זמן, ואנרגיה נפשית ופיסית – לכל אלו יש משמעות בינאישית.
הפסיכולוגיה המודרנית מרבה להדגיש את חשיבות הנפרדות ביחסים הזוגיים. המדרש קורא על כך תיגר. המדרש מעלה במלוא עוצמתה את השאלה במה ועד כמה אנחנו משתפים את בני זוגנו, עד כמה אנחנו סובייקטים בודדים ועד כמה אנחנו חלק מזוג. לדעת המדרש הסובייקטיביות נגמרת בפחות מחצי קילו בשר…
המדרש מזמין אותנו לשיח זוגי בשאלות הניצחיות "איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת?" (כמילותיה של אריאנה הרן) מהן ליטרות הבשר שלנו? מתי בחוזה הזוגי של כל אחד מאיתנו מותר לנו להחליט לבד ומתי עלינו להימלך בביתנו?
מנקודת מבט אחרת, המדרש מספר: רווקים מתאווים. נשואים מדברים על תאווה. לא פלא שאלה מקנאים באלה…
