בפרשת וילך אנו קוראים את הפסוק (דברים ל"א ט"ז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

הפסוק הזה משמש כאבן דרך לשאלות יסוד במחשבת ישראל, מתקופת התלמוד, דרך רס"ג והרמב"ם ועד אחרוני הפרשנים. שאלות על אמונה בתחיית המתים, ידיעת ה' את העתיד והיחס בין ידיעה לבחירה. כמעט כל הפרשנויות הללו מבוססות על העובדה שהמילה "וקם" היא מיותרת בפסוק. לא היה חסר דבר בפסוק אם היה כתוב "הנך שוכב עם אבותיך וזנה העם הזה…". יתר הפרשנויות מבוססות על כך שהאל מתאר את חטאי העם בעתיד כעובדה מוגמרת. כאילו לעם אין בחירה. האור החיים (רבי חיים בן עטר שחי במרוקו ובירושלים בתחילת המאה ה-18) מציע קריאה חדשה לגמרי של הפסוק וגם תשובה חדשה לשאלת חופש הבחירה. כך כותב אור החיים על הפסוק:

קשה! וכי קימה היא לו?! והלוא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלוהי נכר!

לדעת האור החיים לא רק שהמילה "וקם" מיותרת אלא היא מילת כבוד! איך ניתן להתייחס במילת כבוד לעבודה זרה?! תשובתו של האורח חיים היא:

ואולי שיכוון לומר על דרך אומרו (דברים ל"ב ט"ו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", והוא אומרו "וְקָם הָעָם". פירוש היתה לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו'.

לדעת אור החיים אכן הקוממיות בארץ, כבודו ועושרו של העם גרמו לו "לבעוט". ראוי לשים לב שההתפתחות של העם אינה רק גשמית – עושר, אלא גם כבוד לאומי וקוממיות. מושגים שקשורים לתחום חיי הרוח, התרבות והזהות. אם כך, אם העם שרוי בהתפתחות גשמית רוחנית ותרבותית ובעיצוב מחודש וחיובי של זהותו, מה משמעות הבעיטה? מדוע היא זנות?

נדמה לי שהאור החיים מכוון לתופעה היסטורית ידועה. התפתחויות רוחניות ומדעיות, שבד"כ מתרחשות בהשפעת הגויים שאנו בקירבם, גורמות לשינוי יסודי של מושג האלהות. כשהרמב"ם קורא את תורת משה הוא מזדעזע מדמות האלהים שהתורה מציגה. הוא אכן מבקש אלהים אחרים. לכן הוא מקדיש שליש ממורה נבוכים (ועוד השליש הראשון) כדי לשכנע אותנו (בפרשנות מבריקה) שמה שכתוב בתורה איננו כתוב בה… כשהרב קוק מסביר שהכפירה נועדה לזקק את האמונה ונובעת מכך שהעולם התקדם מבחינה רוחנית וחומרית ("וישמן") אולם האמונה ובכללה תפיסת האל נותרו מנוונות ביחס להתקדמות זו, הוא מבקש אלהים אחרים. כשהרב שג"ר קורא את הסידור המדגיש את האל כמלך (בכל ברכה! ובפרט בראש השנה.) וכותב שזה איננו אל שמביא אותנו לאותנטיות דתית. זה איננו האל שאנחנו מבקשים. הוא מבקש אלהים אחרים. שלא לדבר על כך שהוא כותב שאלהים (בפן הנגלה, בפן היחיד שאפשר לדבר עליו) הוא הבניה תרבותית – אנושית!

האם הם כולם זנו ומעלו? אם נחזור לפירושו של אור החיים, כיצד ניתן להסביר את הפער בין כבוד הקוממיות הלאומית (שכל ההוגים הללו מנסים לבסס) להשפלת הזנות הלאומית המופיעות באותו פסוק? איך ייתכן שהאחת גורמת לשנייה?!

בעקבות ה"אור החיים" אני מבקשת להציע שהפסוק מכיל שתי נקודות מבט שונות, שמבוטאות באמצעות המילה המיותרת "וקם". מנקודת המבט של משה כנביא, אכן הדורות הבאים שיבקשו אלהים אחרים ואכן יושפעו מתפיסות פילוסופיות ותרבותיות של עמים אחרים – כמו הרמב"ם, הרב קוק, הרב שג"ר וגדולי מחשבת ישראל שבכל הדורות – הם כופרים. אני מאמינה שאם משה רבנו היה פוגש את הרמב"ם הוא היה מזהה אותו כמי שעיקר את האל מכל תוכן. הוא לא יכול היה אלא לומר שהוא זנה מאלוהיו שלו עצמו בהשפעת הפילוסופיה המוסלמית של תקופתו. אולם מנקודת מבט אחרת הרמב"ם "קם" וקומם את היהדות הימי ביניימית, בזכות ההתפתחות הרוחנית והפילוסופית של הגויים שבקרבם הוא היה שרוי.

הקמת מדינה היא דוגמה קיצונית לקוממיות שמשנה את מכלול האמונה ומייצרת תורה חדשה (הראי"ה קוק ניבא תורה חדשה שתהיה תורת ארץ ישראל, לעומת תורת הגלות בה אנו אוחזים לשיטתו). רעיון התשובה בכללותו, הוא התביעה לשנות את המציאות הקיימת ולחדשה. שינוי מכיל בתוכו מטבעו מימד של ערעור על הקיים. ממילא חידוש האמונה וזיקוקה דורשים "אלהים אחרים". 

לפרשנות נוספת על הפסוק בהקשרו, והכפילות שהוא מכיל ראו "פורענות או תשובה"

לפרשנות נוספת על שינויי האמונה במהלך ההיסטוריה ראו במאמר לחיות בתוך מפנה היסטורי.)

שבת של שלום ושל קימה.