בפרשת תזריע אנו נתקלים בקרבן חדש המכונה "קרבן היולדת" – כל אשה צריכה להביא קרבן לאחר לידתה ובלשון התורה (ויקרא י"ב ב-ז'):
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה…(טמאה שבוע או שבועיים לפי מין היילוד ואז יש לה תקופת "ימי טהרה" של חודש-חודשיים) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ… תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה'… זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת.
הספרא, הוא המדרש התנאי הקדום, על ויקרא (י"ב ו' פיסקה ג') מסביר:
"אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" – מלמד שהיא מיטפל(ת) בהם ומביאה אותם אל פתח אוהל מועד אל הכהן.
לא ברור מה המדרש מבקש להגיד. לכאורה המדרש רק חוזר על פשט התורה שהיולדת מביאה את קרבנה. זה בדיוק מה שעושים כל המקריבים מתחילת ספר ויקרא. כך למשל (ויקרא א' ב'-ג'):
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן הַבְּהֵמָה – מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
ולא רק בקרבן עולה, בכל הקרבנות שהתורה דנה בהם בפרשות ויקרא וצו, המקריב מביא את קרבנו אל פתח אהל מועד. בפשט התורה הוא בד"כ שוחט את הקרבן בעצמו ומשם מטפל בו הכהן. אם היה המדרש מדגיש שלא היולדת עצמה שוחטת את קרבנה היינו מבינים מהו החידוש בקרבן יולדת, אולם דווקא בעניין הזה, באופן תמוה, שותק המדרש. אז מהו חידושו של המדרש?
כדי לענות על כך אני מבקשת להרחיב את השאלה. במבט ראשון פרשות תזריע-מצורע מגלות לנו שלספר ויקרא חסר עורך. מה זה הבלגן הזה?! הספר נראה היה מסודר בתחילה. ראשית הוא מנה את סוגי הקרבנות בכללותם. אחר כך את הקרבנות בגין חטאים, לאחר מכן הוא עבר לסדרי העבודה הרגילים במשכן ואז להקדשת המשכן וחגיגות הקמתו שכללו כזכור קרבנות אדם (נדב ואביהו). לאחר מכן הכתוב איבד את הסדר. פתאום יש רשימת חיות שאסור לנו לאכול (פרשת "מאכלות אסורות") ופרשות תזריע-מצורע עוסקות בקרבנות מהלך החיים כמו קרבן יולדת, וזב ומצורע (שהם קרבנות לאחר מחלות). השאלה המתבקשת היא למה פרשת שמיני מפסיקה בין הקרבנות שבתחילת הספר לקרבנות שבהמשכו, ומה קשורה היולדת למאכלות אסורות.
אני מבקשת להציע ש"הבלגן" של ספר ויקרא למעשה מציג מחלוקת עמוקה או ליתר דיוק דואליות עמוקה בתפקידם ומקומם של המקדש והקרבנות. תחילת ספר ויקרא יוצר בועה של ציווי ושיגרה. כל הפרה של "הבועה" אפילו בהבאת אש שאינה כמצווה דינה מוות. אפילו קרבן החטאת מוצג כך. איננו יודעים על איזה חטאים מובאים הקרבנות, ואלו נראים מנותקים לגמרי מהמקדש. נראה שיש פשוט שיגרה של חטאים שיוצרת שיגרה של קרבנות. זו תפיסת הקרבנות שמציג הספר בתחילה. זה אינו מקרי שהתפיסה הזו מסתיימת במוות והסדר שלה נפרע לחלוטין, משום שבני אדם מטבעם אינם מסוגלים לחיות בתוך בועה משום סוג, וודאי שלא בועה של ציווי מדוקדק בשגרה טקסית שאינה מופרת. אולם זו האידיאה. כנגד העמדה הזו או בהשלמה לה מופיעה פרשת "מאכלות אסורות" שבסוף פרשת שמיני. העמדה הזו מבקשת להציע שאמנם המקדש הוא בועה אבל גם לאדם מן היישוב יש חלק בדתיות – מחוץ למקדש. באמצעות ההגבלות שהוא מקבל על עצמו בחיי היום יום, למשל באכילה. תשובת הנגד העמוקה לאידיליית הבועה מופיעה בפרשות תזריע-מצורע. נכון שיש למקדש אידיליה של בועה מנותקת אבל בד בבד הוא חלק ממעגל החיים הפועם. מעגל שמטבעו כולל לידה, חולי ומוות, תקופות של טומאה וטהרה.
זהו חידושו של המדרש – גם היולדת על מעגל טומאתה וטהרתה מגיעה אל פתח אוהל מועד. היא חלק מהמקדש. הוא איננו באמת בועה.
ניתן לראות את המשכו של ספר ויקרא עד סוף פרשת אמור עוסק בדיוק בנקודה הזו – במפגש שבין הקודש והריאליה. לכן למשל מצוות חוץ מקדשיות ינומקו ב"אני ה'" וב"והייתם קדושים" ועוד. הספר בנוי כדי להעמיד שני פנים למקדש – הפן הבועתי שבלעדיו אין לו קדושה שכדברי הרמב"ן משמעה נבדלות (אם יותר לי להוסיף: נבדלות קיצונית. הקדוש הוא נבדל בכל אספקט.) לבין הפן בו הקדושה מעורבת בחיינו ואינה נבדלת מאיתנו כלל – היא משפיעה על היום יום שלנו, מגיבה אליו ונוטלת בו חלק.
****
ניתן לקרוא את המאמר הזה עצמו כאסקפיזם מוחלט מהמציאות – מסביבי שריפות ושחיתויות, עוני מלחמה וחטופים ואני בורחת אל בועה של רעיונות נעלים בדבר הקודש. זה נכון, אולם דינה של תורה כזו הוא מוות ופריעה של סדר. מנגד ניתן לקרוא אותו גם כקריאה למעורבות במציאות. כחובה להקשיב היטב לתורת היולדת, ולתורות הזב והמצורע – בקריאה הזו הקדושה היא ביקורת חברתית מתמדת כנגד ניתוק והדרה. התורה מלמדת אותנו שכך מתפקדת קדושה – אלו שני פניה. אם עומדים רק על פן אחד נעשית לנו התורה סם מוות. אם עומדים רק על הפן השני נמוגה הקדושה.
