התורה מתארת באריכות את מסעי בני ישראל במדבר, כמו למשל בפסוקים הללו (במדבר ל"ג כ"ד-כ"ה):

וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת. וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת. 

כך במשך 49 פסוקים, מ"ט שערי שממון, ממקום למקום. ויסעו, ויחנו, בחרדה וממנה.

****

שני נושאים מסיימים את הפרשה האחרונה בספר במדבר: הראשון, סיכום המסעות במדבר, והשני, תכנון חלוקת הארץ ויישובה. החלק השני כולו מלא פרגמטיות אופטימית. הופך את חלום הארץ המובטחת לתוכנית פעולה. דווקא על הרקע הזה מתעוררת התמיהה מחלקה הראשון של הפרשה. רשימת מקומות משמימה ומונוטונית. התורה בוחרת שלא להתעכב כמעט על שום תחנה בדרך. למעשה היא מתעכבת רק על שלש תחנות: יציאת מצרים עצמה, ממנה היא מביאה, מהבחינה הספרותית, תמונה ויזואלית אחת ויחידה (שם, פס' ד'):

וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר.

המחסור ברפידים (שם, פס' י"ד): 

לֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת.

ומותו של אהרן בהר ההר (שם פ"ס ל"ח-ל"ט):

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם.  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.

איך ניתן להבין את סיכום המסע המדכדך הזה? מה עם השירה והריקודים בחציית ים סוף? ההתגלות שאין שניה לה בתולדות האומה של מעמד הר סיני? חגיגות הקמת המשכן וחנוכתו? מדוע אין כל אזכור ברוח הנביא ירמיהו לחסד נעורינו ואהבת כלולותינו?!

וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה.

****

נראה שהתנאים, חכמי המשנה, מתקשים גם הם לקבל את הסיכום המדכדך של ספר במדבר והם מנסים להציע סיכום מרנין יותר משלהם, במעין שירת הייקו חז"לית (תנחומא, במדבר ל"ג ב'):

(במדבר ל"ג א') "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל "
זה שאמר הכתוב (תהלים ע"ז כ"א): "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"
מהו נחית? לשון נוטריקון (= ראשי תיבות).

רבי אליעזר אומר:
נִסִּים עָשִׂיתָ לָהֶם,
חַיִּים נָתַתָּ לָהֶם,
יַם סוּף קָרַעְתָּ לָהֶם,
תּוֹרָה נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

רבי יהושע אומר:
נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָהֶם,
חֵרוּת נָתַתָּ לָהֶם,
יְמִינְךָ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם,
תְּלוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

רבי עקיבא אומר:
נוֹרָאוֹת עָשִׂיתָ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם,
חֲרוֹן אַף שָׁלַחְתָּ בָּהֶם, וְנִלְחַמְתָּ בָּהֶם,
תְּהוֹמוֹת כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

רבי אומר:
נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם,
חֲסִידִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם,
יְשָׁרִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם,
תְּמִימִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

התנאים מנסים לסכם את תקופת המדבר בפאתוס, בשירה, בגדולה – בהשפעת המדבר על בניין האומה. אבל למעשה המדרש הזה רק מגביר את התמיהה על התורה. מדוע ספר במדבר עצמו בוחר בסיכום בעל אופי כל כך שונה מהתנאים?!

****

נדמה לי שהדרשן המדוייק ביותר לחלקה הראשון של פרשת מסעי הוא ביאליק בשיר "מתי מדבר". לא רק שבתוך השיר הוא מתאר בצבעים עזים חלקים גדולים מהמסע במדבר אלא שבעיני הוא מסביר ממש את אופיו של סיכום המסע. 

מדובר בשיר ארוך מאוד וציטטתי חלקים קטנים בלבד להבהרת הטענה. (לשיר המלא)

מתי מדבר / ח.נ. ביאליק

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,
לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –
עַל יַד אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ…

וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל־יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,
וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;
כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,
גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים.
וְתָי“ו עַל־תָּי”ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב.
בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים,
מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת־עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה…

…וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם
שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים…

וַאֲחוּזֵי פְרִיץ אוֹנִים יָקִיצוּ אַדִּירֵי אֲיֻמָּה,
פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה
וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים 
                  וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!
וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,
קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,
וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.
                הֵם קֹרְאִים:
"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים"
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!
יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה
אֶת־כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.
וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –
וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה “אִמֵּנוּ!”…

וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים
וְעַל־פְּנֵיהֶם כְּעֵין אוֹר: הִשְׁלִים אוֹתָם הַמָּוֶת גַּם עִם־אֱלֹהֵיהֶם.
וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶׁיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם…

ספר במדבר כבר נפרד מאהרן ומרים. ספר דברים ייפרד ממשה. ביאליק שואל מה עם הדור השלם שבמדבר הזה נפלו פגריו? דור שלם שנמחק במשך 40 שנה? העבדים שלא זכו להגיע למולדת? ביאליק מספר על האנשים שמרדו. האנשים שנלחמו על חירותם. האנשים שנלחמו גם מול אלהיהם. בדיוק האנשים שמתאר בפרוטרוט ספר במדבר. האנשים הקטנים שאין עליהם סיפורים מאוד מיוחדים. ברוב הרגעים של ספר במדבר הם בכלל היו עסוקים בתלונות, חטאים, מלחמות ומגיפות. אבל ידם החזקה את העול מעל גאון צווארם פרקה.

בזכות ביאליק, שבשיר מעמיד תיאור ארוך משלו למסע במדבר, הבנתי שכך התורה נפרדת מדור המדבר. שבאמצעות תיאור של מסע ממוות למוות – מהמוות של בכורי מצרים ועד מותו של אהרן. באמצעות תיאור מסע אפור וקשה, סופדת התורה בדרכה לדור יוצאי מצרים. המונוטוניות של סיפור המסע היא מקצב הקינה שמציעה התורה לדור הזה. וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה.

****

בשפה עכשווית, קלילה וקצרה בהרבה, גם אתי אנקרי עומדת על תמה דומה, שמסבירה את המלנכוליות של תחילת פרשת מסעי. אנקרי ספק סופדת ליוצאי מצרים, ספק מזדהה עם כאביהם – עם הפחד, הספק והייאוש, שבסופו של דבר חיסלו את הדור ההוא.

יציאת מצרים – אתי אנקרי

לָצֵאת בִּיצִיאַת מִצְרַיִם,
לָבוֹא אֶל הַמִּדְבָּר.
אוּלַי נִמְצָא שָׁם מַיִם,
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָהָר.

שֶׁיִּפָּתְחוּ לִשְׁנַיִם
הַמַּיִם הַמְּלוּחִים,
וְנַעֲבֹר בָּאֶמְצַע
כָּל אֵלֶּה שֶׁבּוֹכִים.

וְהֵם עוֹלִים עָלֵינוּ
צָבָא שֶׁל פָּרָשִׁים,
קָשֶׁה מְאוֹד לְמֹשֶׁה
אֵין אֱמוּנָה בְּלֵב הָאֲנָשִׁים.

מַגָּע הַחוֹף מַגִּיעַ,
הַיָּם אֶת פִּיו פּוֹעֵר,
אוּלַי נַחֲזֹר מִצְרָיְמָה?
הַפַּחַד לֹא זוֹכֵר.

בָּנִינוּ פִּירָמִידוֹת.
פָּתַרְנוּ חֲלוֹמוֹת.
כְּלוּם לֹא הָיָה שֶׁלָּנוּ,
רַק מֶלַח וּדְמָעוֹת.

זֶה הַכְּאֵב שֶׁל יַעֲקֹב
עַל יוֹסֵף הַקָּטָן,
זָרוּעַ בְּתוֹכֵנוּ,
שִׂנְאַת אַחִים חִנָּם.

וְלִפְעָמִים נִדְמֶה לִי,
כְּשֶׁבָּא לִי לְהָרִים יָדַיִם,
פַּרְעֹה הוּא הַפַּרְעֹה שֶׁלִּי,
וְצַר לִי מִמִּצְרַיִם.

וְלִפְעָמִים נִדְמֶה לִי,
שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן שָׁם.
הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הָהָר,
מִתְחַנְּנִים לְמַיִם.

****

נדמה לי שגם ביאליק וגם אנקרי מספרים לנו שאי אפשר להסתער על חזון כיבוש הארץ או על כל חזון אחר מתוך בוז או אדישות כלפי דור המדבר על כל חטאיהם ולמרות כישלונם הגדול בהגשמת מטרתם.

פרשת מסעי, גם באמצעות אופי המסע שהיא מתארת בחלקה הראשון, וגם באמצעות החיבור בין תיאור המסע לחזון הנחלת הארץ,  מספרת לנו – שרק הכרה עמוקה בכאב המסע של דור המדבר ובהישגיו החלוציים מאפשרת להתפנות לתיקון בונה של כישלונותיו. די לחרדה (שם, פס' נ"א):

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן.

חזק חזק ונתחזק.

שבת של שלום מנוחה ונחלה.