בפרשת יתרו אנו קוראים את המעמד הגדול והמכונן בתולדות ישראל – מעמד הר סיני. ההפטרה היא לא פחות מסעירה. היא מתארת את נבואת ההקדשה של ישעיהו ומאתגרת את דמות האל עצמו. האל של התורה מפורסם בכך שלא ניתן לראות אותו. כשמשה מבקש לראות את האל עונה לו ה' (שמות ל"ג כ'):

 כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

ואילו בהפטרה מעיד ישעיהו שהוא ממש רואה את ה' (ישעיהו ו' א'):

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

הכיצד?!
ישעיהו עצמו מופתע מכך שהוא רואה את האל ואומר (פס' ה'):

אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי.

ישעיהו, בניגוד לתורה, לא חושב שאסור לראות את אלהים או שהעונש על כך הוא מוות. הוא בוודאי לא חושב שלאלהים אין דמות כפי שיגידו חכמי ימי הביניים. ישעיהו מפחד שהוא בהתקף פסיכוטי וסובל מהזיות, אבל זאת מסיבה אחרת לגמרי – כי הוא והציבור שבסביבתו אינם מספיק טהורים כדי לראות את ה'. כיצד מבינים חז"ל את העובדה שרעיון בסיסי כמו תפיסת האלהות של ישעיהו הנביא סותרת את התורה? הגמרא מתמודדת עם השאלה הזו כדרכה בצורה ספרותית מתוחכמת ורב רובדית. היא עונה על כך 3 תשובות שונות. האחת ישירה  והשתיים האחרות עקיפות. וכך מספרת הגמרא (יבמות מ"ט ב'):

תניא [שנויה ברייתא, מקור תנאי]: בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת רבי אלעזר בן יעקב קב ונקי. וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה.

מכאן מתורגם מארמית

אמר רבא: העמידו לדין והרגו.

אמר לו (מנשה לישעיהו): משה רבך אמר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" ואתה אמרת: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא"?!

משה רבך אמר (דברים ד' ז'): "מִי… כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" ואתה אמרת (ישעיה נ"ה ו'): "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ [קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב"] (משמע שאלהים לא נמצא בכל מקום ובכל עת).

משה רבך אמר (שמות כ"ג כ"ו): "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" ואתה אמרת (ישעיה ל"ח ה') "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה". ". (משמע האדם יכול לשלוט בחיים ובמוות).

למנשה יש טענות כבדות משקל נגד אמונתו הכופרת בעליל של ישעיהו. אולם המדרש ממשיך:

אמר ישעיה, יודע אני בו (במנשה) שלא יקבל מה שאומר לו. ואם אומר לו אעשה אותו מזיד. אמר (ישעיהו) שֵם (ככל הנראה את שם ה' ובכל מקרה עשה בו שימוש מאגי) ונבלע בעץ ארז. הביאו את הארז וניסרוהו. כשהגיעו למול פיו (של ישעיהו) נחה נפשו (=מת) משום שאמר: "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב".

מכל מקום יש סתירה בין הכתובים (בענין) "וָאֶרְאֶה אֶת ה'".

התשובה לכך היא לפי הברייתא:

תניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא (מראה או זכוכית מלוטשת) שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.

(בהמשך עונה הגמרא גם לכפירות האחרות שמעלה מנשה כנגד ישעיה. אולם זה חורג מענייננו הפעם)

הגמרא מסמיכה את כל הפירוש לתמיהה על הכפירה של ישעיהו לסיפור על מגילת יוחסין שמצא בן עזאי. "מגילת יוחסין" היא מגילה גנאלוגית. היא מתארת את עץ המשפחה ושושלת הדורות. אלא שרק פרט אחד באותה מגילה אכן רלוונטי למגילת יוחסין, הידיעה אודות הממזר. שני הדברים האחרים לא קשורים ליוחסין. בין אם במגילה היה רישום של משנת רבי אלעזר בן יעקב בעותק איכותי ("קב ונקי") ובין אם הייתה בה רק הערכה ייחודית למשנת רבי אלעזר – הדבר אינו קשור ליוחסין. בוודאי שהמסורת שמנשה הרג את ישעיהו אינה קשורה ליוחסין.

אלא שהגמרא כבר בהקדמה לדיון שהיא תפתח מהברייתא הזו מסיטה את הדיון מהשאלה התיאולוגית לשאלה המסורתית. היא אומרת לנו שמסורת אינה אוסף של אמיתות תיאולוגיות ואפילו אינה דורשת קוהרנטיות. מסורת היא הדבר שעובר במשפחה, ממש כמו אילן היוחסין. מגילת היוחסין שמצא בן עזאי מבהירה שאנו תוצרי המסורת המשפחתית שלנו בגופנו וברוחנו כאחד. ישעיהו ומשה שייכים למסורת אחת לא בגלל שהם קוהרנטיים ומסכימים זה עם זה. אלא פשוט בגלל ששניהם חלק ממגילת היוחסין שלנו. העובדה שבתוך המסורת המשפחתית, במגילת היוחסין, יש לנו עניין לעסוק בישעיהו, היא זו שהופכת אותו לחלק מהמסורת.

בהמשך מובא הסיפור של רבא על כך שמנשה הרג את ישעיהו. הסיפור הוא פרשנות לטענה של מגילת היוחסין. מנשה נחשב בעיני חז"ל והתנ"ך עצמו למלך הרשע ביותר בשושלת בית דוד (היסטורית הוא כנראה המלך המצליח ביותר…). לפי מגילת היוחסין היה סביר לחשוב שמנשה הורג את ישעיהו משום רשעותו – מפני שמנשה עובד עבודה זרה ושליט טוטליטרי, הוא אינו מעוניין בנביא ה' וקל וחומר שאינו מעוניין בנביא עם אמירות פוליטיות ומוסריות שאינן עולות בקנה אחד עם מדיניות המלך. אבל רבא מספר לנו שלא משום כך הרג מנשה את ישעיהו. הוא דווקא הרג אותו ממש לפי דין תורה. כחלק מאחריותו ומחויבותו כמלך. לפי רבא ישעיהו נדון למיתה בגלל סתירות בין נבואותיו לבין התורה – כשהסתירה הראשונה והעיקרית היא שמי שרואה את ה' חייב מיתה, וישעיהו אכן נהרג בשל כך.

הסיפור של רבא הופך את האמירה "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" מאמירה מיתית לאמירה נורמטיבית. אם הפשט בספר שמות הוא שמשום כוח מיתי שיש לאל הרואה אותו ימות, הרי בסיפור של רבא זה הופך לאיסור נורמטיבי ככל איסור. הרואה חייב מיתה בידי בית דין, וכך אכן קורה לישעיהו.

אולם זהו רק חציו הראשון של הסיפור. רבא גם מספר לנו שרק מנקודת מבטו של מנשה הרשע, ישעיהו נהרג בגלל שהוא האמין שראה את האל. באמת בבית דין מתוקן, מול האשמה באמונות כופרות ניתן היה להתגונן. ישעיהו יודע שמנשה הוא בית דין רשע ולכן הוא משתמש בכוחו הדתי המאגי כדי להינצל מהדין. הוא מסוגל באמצעות השימוש בשם ה' לחולל נס שיחביא אותו בתוך ארז. אלא שהמיתי אינו מציל מהנורמטיבי. לפי הסיפור הסיבה האמיתית שבגללה נהרג ישעיהו הוא משום שייחס לכלל העם טומאה. זה איננו חטא אמוני. זהו חטא פוליטי. הבגידה במחויבות כלפי הציבור היא זו שגזרה את דינו של ישעיהו. אם כך הסיפור של רבא לא רק שהופך את המיתי לנורמטיבי אלא שהוא שולל עונש נורמטיבי על כפירה אמונית (=מיתית). הוא מבקש להחיל את הנורמה במישור הפוליטי. – בהתייחסות לציבור, ומזהיר ששום דתיות, ואפילו היא של נביא השולט בשם, לא תציל מהמחויבות הנורמטיבית.

לסיפור של רבא יש משמעויות אקטואליות ביותר. דווקא בתקופות שיש לנו ביקורת אמיתית על העם או הציבור בכללותו, כשנדמה לנו שבתוך עם טמא שפתיים אנחנו יושבים, ראוי לחשוב על הסיפור של רבא. חז"ל לעולם לא יוצאים כנגד הנביאים כשאלו נואמים בפירוט רב על חטאים קונקרטיים של העם ועל השלכותיהם שעלולות להיות הרות אסון. אבל כשנביא טוען כמעט בהיסח הדעת, אגב בהלה קיצונית וחשש משיגעון, שהעם הוא רע או טמא המדרש גוזר עליו מיתה.

אולם הגמרא לא מסתפקת בכך. היא עדיין מבקשת תשובה תיאולוגית לסתירה בין הקביעה בספר שמות שלא ניתן לראות את ה', לטענת ישעיהו שהוא דווקא ראה אותו. התשובה של הגמרא היא לא פחות מפנומנלית בעיני. משה ידע שלא ניתן לראות את ה' כי הוא ראה "באספקלריא מאירה" ואילו ישעיהו חשב שהוא רואה את ה' כי הוא ראה ב"אספקלריא שאינה מאירה". לדעת הגמרא מי שרואה נכוחה יודע שלא ניתן לראות. מי שרואה באופן מעוות חושב שהוא רואה את האל. הגמרא טוענת שאפילו נביא כמו ישעיהו פשוט טעה. כי כל מי ש"רואה" את האל או מביא ראיה לאל או בכלל מחזיק בוודאות ביחס לאל טועה. הוא מסתכל מבעד לאספקלריא מעוותת. הגמרא יודעת שיהיו מאמינים דגולים כמו ישעיהו שיחזיקו בטעות הזו, שיחשבו שכוחם הדתי או תורתם או אמונתם מאפשרים להם ידיעה של האל – הגמרא שוללת זאת.

הגמרא עונה בתחכום, באמצעות 3 חלקי הדיון, שלוש תשובות לכך שישעיהו ראה את האל:

ראשית, זו שאלה לא משמעותית. הדת שלנו מבוססת על מגילת יוחסין, דהיינו על מסורת ולא על טענות מטאפיזיות או קוהרנטיות טקסטואלית.

שנית, זו שאלה לא משמעותית. הדת שלנו מבוססת על נורמות ולא על טענות תיאולוגיות. והטוב והרע הנורמטיבי אינו במישור האמונה התיאולוגית אלא במישור היחסים החברתיים.

שלישית, מבחינה תיאולוגית כל מי שטוען לראיה (גם ראיית העין וגם ראיה במובן של הוכחה) פשוט טועה ומעוות. אלהים הוא מחוץ להשגה האנושית.

****

בעיני יופייה הספרותי של הגמרא הוא בכך שהתוכן של התשובות עולה באופן מדויק גם מהצורה הספרותית בה הן מוצגות. את התשובה בדבר חשיבות המסורת מביאה הגמרא מהקאנון המסורתי שמחייב אותה, הוא החומר התנאי (=הברייתא) שבעצמה מסתמכת על חומר ספרותי-מסורתי קדום יותר היא מגילת היוחסין שבעצמה עוסקת במסורות.

את הפיכת המיתי לנורמטיבי מביאה הגמרא באמצעות סיפור על משפט. מערכת המשפט היא הממסד המייצג את הנורמטיביות. בתוך הסיפור הגמרא כוללת יסודות מאגיים-מיתיים שמבחינת העלילה לא עומדים בפני הצדק הנורמטיבי. בכך בעצם מבהירה הגמרא שנורמות נקבעות מתוך הנרטיב של חברה, על פי סיפוריה.

לעומת זאת, את התשובה התיאולוגית שוטחת הגמרא כטענה תיאולוגית- פילוסופית. באותו אופן ישיר שהיא מנסחת טענות הלכתיות. כתשובה לוגית לסתירה בין כתובים בצירוף אסמכתא תנאית. בניסוח שניתן להבינו כעוסק במהות הנבואה ובמהות ההכרה כאחד. דהיינו תיאולוגיה ופילוסופיה היא מנסחת בשפה התבונית ומאחדת ביניהן לבלי הפרד.

בכך משיגה הגמרא שלמות צורנית ותוכנית כאחת.

ראוי לשים לב שהסוגייה הייתה יכולה להסתפק בעצם רק בתשובה השלישית – ישעיהו טעה לחשוב שהוא ראה את האל. זו תשובה פשוטה לשאלה – פתחנו בשאלה תיאולוגית וקיבלנו תשובה תיאולוגית. זו גם התשובה הישירה היחידה שהגמרא נותנת. היה אפשר לשים אותה בפי ישעיהו כבר בסיפור של רבא למול ההאשמות של מנשה. אבל באמצעות העריכה המתוחכמת של הגמרא היא מנחה אותנו לתפיסה דתית כוללת. התשובה האמיתית של הגמרא היא שהתורה היא מסורת ואתיקה, ולא פילוסופיה ואמת. שהיא נבחנת ומועברת באמצעות הסיפורים והספרים העוברים בתוך משפחות. שהיא נבחנת ומוגשמת באמצעות הסיפורים או הנרטיבים של החברה בכללותה ועל ידי כינון של מערכת משפט ראויה. שמערכת משפט ראויה אינה שופטת על אמונה.

שבת של שלום מסורת ומערכת משפט ראויה,

וגם של ספקנות תיאולוגית בריאה.