הגמרא (סנהדרין צ"ו ב'. מתורגם) מספרת שבמהלך מלחמתו של נבוזראדן על החרבת ירושלים נשברו כל גרזיניו.

נשאר לו גרזן אחד, בא והכה את השער (שער העיר ירושלים) בקצה הרחב של הגרזן ונפתח… היה הורג והולך עד שהגיע להיכל (לבית המקדש). הדליק אותו באש. גבה ההיכל (התרומם באוויר). דרכו עליו מן השמים (כדי שיחזור למקומו ויישרף)… זחה דעתו (התגאה נבוזראדן בשריפת ההיכל ובניצחונו). יצאה בת קול ואמרה לו: עם הרוג הרגת. היכל שרוף שרפת. קמח טחון טחנת.

לכאורה פרשת נח אומרת אותו הדבר במפורש (בראשית ו' י"ב-י"ג):

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.

הכתוב מלמד כי אלהים השחית ארץ שכבר נשחתה קודם לכן. אולם לא מצאתי ולו מדרש אחד שמפרש כך את מהלך האירועים. מדוע ממציאים חז"ל מדרש כזה על חורבן בית המקדש ולא מפרשים ממש קרוב לפשט הכתובים בפרשת נח?

נדמה שכשנוחתת מכת טבע מבקשים חז"ל  ללמוד ממנה לעשות תשובה. הם מנצלים את המילה "חמס" ללמוד על חומרתו של הגזל. להדגיש את העבירות החמורות ביותר בעיניהם: רצח עבודה זרה וגילוי עריות. אבל הם לא אומרים "עם הרוג הרגת". כשאויב מנצח הם מרגישים חובה לומר משהו עמוק מזה: שאנחנו גרמנו לזה. שזה לא עונש אלא תוצאה טבעית והכרחית. שהפסד במלחמה הוא חשיפה של רקבון עמוק שארע עוד לפניה.

אסון טבע מהווה דרישה לשינוי התנהגותי. מול מלחמות ובכלל כשלים שנובעים מיחסים אנושיים (בין פרטים או בין קבוצות) אנחנו מתבקשים לסוג נוסף של הפקת לקחים – לשינוי נקודת המבט שלנו מיסודה, מה שקוראים היום "שינוי הקונספציה". מלחמה דורשת מאתנו להפנים ש"עם הרוג הרגת". הקצנת עמדותינו הקודמות איננה שינוי קונספציה. עמדותינו הקודמות הן "הקמח הטחון" שלא הביא מזור.

בתפילה לבשורות טובות.

שבת של שלום.

פורסם ביום 20.10.23.