הפטרת פרשת כי תבא מסתיימת בפסוק שכל בוגר החינוך הממ"ד מכיר לפחות את סיומו (ישעיהו ס' כ"ב):

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם – אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.

עשרות מדרשים שמגיעים עד הדור הראשון של חכמי יבנה רואים בביטוי "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" הבטחה לגאולה שמועדה לוט בערפל. אם נזכה תוקדם הגאולה – "אֲחִישֶׁנָּה" ואם לא נזכה היא תגיע "בְּעִתָּהּ" (ראו סנהדרין צ"ח א' וירושלמי תענית א' א') אבל במקום אחד ויחיד קוראת הגמרא תיגר על הפרשנות הגאולית הזו. היא מבקשת "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" בדרכי החיים כאן ועכשיו.  

****

כדי להבין את הסיפור שמביאה הגמרא יש צורך ברקע משפטי קצר. הגמרא (בבלי, בבא בתרא קל"ג א') דנה בשאלה האם יש מה שקרוי במשפט הישראלי "יורש אחר יורש"? האם יכול לצוות אדם שבמותו יירש אותו משה ולאחר מותו של משה תירש אותו מרים? במשפט הישראלי לא רק שזו הוראה תקינה אלא שמאות אלפי צוואות משתמשות בה כדבר שבשגרה כדי להוריש לילדים ולאחר מותם לנכדים. אולם לדעתו של רב אחא בר רב עויא אם משה היה כשיר לרשת, גם לאחר מותו של משה מרים לא תקבל כלום. משום שלדעתו של רב אחא התורה קבעה שבירושה (להבדיל ממתנה) הקניין של היורש הוא קניין גמור שלא ניתן להתנות עליו (בלשון הגמרא: "אין לו הפסק") ולכן במות היורש הראשון, הירושה עוברת ליורשיו הוא ככל קניינו. ואז ממשיכה הגמרא (שם עמ' ב' מתורגם על פי שטיינזלץ):

אדם שאמר לו לחבירו: "נכסי לך ואחריך לפלוני", והראשון ראוי ליורשו. מת הראשון, בא השני ותבע את הנכסים.
סבר רב עיליש כאשר ישב לפני רבא לומר: שני גם כן נוטל.
אמר לו רבא: כך דנים "דייני דחצצתא" (דייני פשרה שמחלקים חצי חצי או דייני קברים)!
הרי זה שקבע רב אחא בר רב עויא (שבמקרה זה אין השני נוטל). 
התבייש רב עיליש. 
קרא עליו רבא את הפסוק: "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

לבית המדרש (שבתקופה האמוראית ככל הנראה הוא גם בית הדין) הגיע מקרה של יורש אחר יורש. רב עיליש יושב לפני רבא, כתלמיד, וכשמגיע המקרה הוא סבור שהשני שהגיע לתבוע יורש. רבא גוער בו שהוא לא למד היטב משום שנעלמה ממנו עמדת רב אחא בר רב עויא, ורב עיליש נבוך – מתבייש. בתגובה אומר לו רבא " אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

מסביר שם רש"י (דיבור המתחיל "קרא עליו"):

קרא עליו רבא לנחמו "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם. אף אתה, אני יודע בך שמעולם לא באת דין תקלה על ידך, שהרי עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת.

לפי רש"י מנחם אותו רבא "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – דהיינו לא נורא שטעית. אני הייתי כאן כשליח ה' כדי למנוע את הטעות הלכה למעשה. אנחנו עדיין בשלב הדיון הפתוח. אפשר גם לקרוא את רש"י כמשחק מילים של רבא. בין הקרי לכתיב. משחק מילים שנועד להרגיע את אימת הדין והאחריות המוטלת על כתפיהם של דיינים: לא "בעִתה" כזמן אלא "בעָתה" מלשון פחד. ולא "אחישנה" כזמן אלא "אחשנה" מלשון השתקה. כאילו רבא אומר לו הנה ה' סובב את הדין הנכון. אל תפחד. אם תטעה חלילה, אם תחוש בעתה, הקב"ה "ישתיק" את הטעות והפחד.

אבל נדמה לי שהפשט אינו דווקא נחמה אלא הוראה של רב לתלמידו: מיהרת מדי לפסוק בעודך תלמיד. (אפילו שאתה כבר רב) המתן. תצבור ניסיון ואז תוכל לחוש לפסוק. קריאה כזו נתמכת בתחילת הפסוק שלכאורה לא קשור לסופו "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם" גם בהקשר הזה אלף הוא מספר גדול אבל אלוף הוא מנהיג. בפשט הפסוק אומר ישעיה – חכו, חכו שהעם הקטן שהתחיל להגיע לארץ ישראל בשיבת ציון יגדל וירבה ואז אביא בהקדם את הבטחת הגאולה שבפרק. כך אומר רבא לרב עיליש. אתה עדיין קטון וצעיר, על אף שהוסמכת, אם תמתין עוד אתה תראה שבהמשך תוכל לפסוק במהירות ונכוחה. כשאנחנו מחכים לעת הנכונה הדברים ילכו בקלות ובמהירות. המדרש מציע לנו להחליף תוכניות גאולה והכרעה בתהליכי הבשלה. "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

שבת של שלום הבשלה וריאליה.