בהפטרת פרשת שמות לפי מנהג אשכנז קוראים את נבואת הפורענות הזו (ישעיהו כ"ז י"א):

בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא; עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ.

הנבואה עוסקת בענפיה הנשברים של אומה המתייבשת בחטאותיה. כל הפירושים מסבירים את מקומן של הנשים בתהליך כדוגמה מובהקת לבני אדם חסרי כח פוליטי. פרשני ימי הביניים הקלאסיים מסבירים שאפילו נשים יכולות ללקט את שברי האומה (מאירות מלשון אורות, מלקטות. כמו לארות דבש) ו/או להבעירם (בספר מלאכי מופיע "מאיר" כמבעיר אש) ראיתי אפילו פירוש (של רבי יהונתן אייבשיץ) שהנשים מקללות את האומה הרשעה (מאירות מלשון מאֵרה). אבל לגמרא יש פירוש לגמרי אחר, לפיו נשים, על אף שככלל אין להן כח פוליטי, יכולות להציל את האומה המתנוונת בחטאותיה. לא רק שכך הגמרא מפרשת, אלא שרבי אמי, המצטט את הפסוק בהקשר הזה, מתייחס לכך כאל פשט, כך שכל מי שמכיר את הפסוק אמור לדעת שמעשה חסד נשי קטן יכול להציל ממלכה מכיליון – כולל ממלכה שאנחנו רוצים שתכלה… הפרשנות הזו מופיעה בתוך דיון פוליטי מרתק, (בבא בתרא י' ב' מתורגם):

אִיפְרָא הוֹרְמִיז אימו של שַׁבּוּר המלך שלחה ארבע מאות דינרים לרבי אמי ולא קיבל אותם.

שלחה אותם לרבא, וקיבלם, משום שלום מלכות.

שמע רבי אמי והקפיד על כך [ביקר / כעס]. אמר: וכי רבא לא מכיר את הפסוק "בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ"?

אנו נמצאים בבבל של המאה הרביעית לספירה, שברוב שנותיה (309-379 לסה"נ) שולט המלך שאפור השני, והוא מאכיל את היהודים מרורים. הגמרא (חגיגה, ה' ב') מתארת שרבא, המקבל את הכסף מאיפרא הורמיז אמו של המלך, נתפס בין חכמים כבעל קשרים טובים עם המלך, כך שהמלך לא פוגע בו. רבא מעמיד אותם על טעותם, ומסביר שהוא משלם למלך שוחד עצום בצינעה. הגמרא מספרת שבסוף המלך אוסר אותו למרות זאת. בבבא מציעא (פ"ו א')  מסופר על גזירות שמד, וששאפור הוציא להורג את האמורא רבה על שאירגן "ירחי כלה" (חודשיים בשנה של לימוד בחינם לכל המעוניין, בסיומי העונות החקלאיות). בתענית (כ"ד ב')  מסופר ששאפור איים על רבא (שכאמור נתפס כמקורב אליו) בניסיון להגביל את האוטונומיה המשפטית היהודית בבבל. גם במקור זה האם, איפרא הורמיז ממתנת את בנה ומצילה את רבא. בפסחים (ה' ב') מתואר כיצד יהודי מחוזא צריכים להאכיל את חילות המלך. מכלל המקורות התלמודיים שאפור מצטייר כמלך דתי מאוד, שמשליט את הדת הפרסית, מצמצם את האוטונומיה היהודית, מטיל מיסים כבדים (או שוחד שתמורתו האוטונומיה נמשכת במידה חלקית), ורודף את החכמים. לעומת זאת, אמו של המלך דווקא מקיימת קשרים חיוביים עם היהודים.

בסיפור שלנו היפרא הורמיז, אמו של המלך, שולחת למנהיגי היהודים סכום עצום לצדקה. על רקע זה הגמרא עוסקת בשאלה של יחסי  מיעוטים  עם שלטון כוחני. רבי אמי מסרב לקבל את הכסף. הוא מייצג תפיסה פוליטית בדלנית. לדעתו אפילו שיתוף פעולה עם נשים המקורבות לשלטון (שכאמור אינן כוח פוליטי פורמלי) ואפילו לטובת המיעוט שהוא משתייך אליו, נותן לגיטימציה לשלטון ומונע את ייבושו ושבירתו. לעומת זאת רבא הוא שתדלן קלאסי. הוא משתדל לשמור על יחסים טובים ככל האפשר עם בית שאפור ועם כל דמות אוהדת בסביבתו, ואף לשחד את המלך על בסיס קבוע. לדעתו זו הדרך לשרוד. אבל לטעמי העמדה המעניינת ביותר היא עמדתו של עורך הגמרא (או עמדת "הסתמא" של הסוגיה). לדעת העורך לא יעלה על הדעת שמתנת המלכה תידחה בבוז. זהו מהלך אנטי-דיפלומטי ומסוכן. כך הוא ממשיך את הסוגיה:

ורבא משום שלום מלכות!

ורבי אמי גם כן משום שלום מלכות (היה צריך לקבל את הכסף)! …

לא רק שהעורך מצדד ברבא, אלא שהוא טוען בתוקף שרבי אמי היה חייב לנהוג כרבא. אולם הוא מוסיף עובדה חדשה לסיפור, שמשמעה עמדה חדשה:

שהיה צריך לחלק אותם (את כספי הצדקה) לעניי גויים. ורבא חצי מהכסף נתן לעניי גויים. ורבי אמי הקפיד על כך משום שלא סיימו לפניו.

לדעת העורך רבי אמי דחה את הכסף כי לא הסבירו לו כראוי מה רבא עשה בו. "לא סיימו לפניו". רבא פעל כשורה וחילק חצי מהצדקה לעניים שאינם יהודים.

נדמה שלעורך יש שתי תובנות השלובות זו בזו. האחת דיפלומטית והשניה כלכלית. ברמה הדיפלומטית מתנגד העורך לקשירת קשר עם איפרא הורמיז בניגוד למדיניות של בנה המלך. הוא מתנגד לדחיית מתנתה, אולם טוען כי יש להשתמש בה באופן שיעלה בקנה אחד עם מדיניות המלך. מבחינה זו חשובה לעורך גם הברית העממית בין המיעוט לרוב, שעניי הגויים ידעו שהקהילה היהודית דאגה גם להם. ברמה הכלכלית סבור העורך שמיעוט אינו יכול להשתמש בכספי המלוכה בניגוד לעמדת בית המלוכה שהוא בעלי הכסף הזה, גם אם בנסיבות קונקרטיות ניתן למיעוט הכח להשתמש בכסף כראות עיניו.

עורך הגמרא מבקש להנחיל לנו עמדה מורכבת על יחס המיעוט לרוב ולמשאביו. כך מחזיר אותנו המדרש ליחסי ישראל – מצרים שבפרשת שמות: לבת פרעה שמצילה את משה בניגוד לעמדת אביה המלך, למיילדות שבגלוי משתפות פעולה עם המלך ובצינעה מורדות בו,  למשה שמרגיש שהוא יכול להרוג קלגס מצרי באין רואה, ואחר כך מסתבר שהוא צריך לברוח למדיין, לתביעה הפוליטית הישירה של משה ואהרן שמעמיקה את שעבוד מצרים – לאסטרטגיות הפוליטיות המורכבות והשנויות במחלוקת שיהודים נוקטים בהן כשהם מהווים מיעוט מאז שעבוד מצרים ועד בכלל.

כמו כל מדרש פוליטי, המדרש מזמין אותנו לחשוב על הרלוונטיות שלו כיום. על יחסי רוב ומיעוט בישראל ועל הדימוי של נשים כחסרות כח פוליטי.

שבת של שלום, בריתות וצדק.