אנחנו נוטים להעלות על נס את חיי הרוח ולבוז לחיי החומר (אבל לרדוף אחר החומר ולהתעצל באשר לחיי הרוח…). כבר זמן רב אני חושדת שראוי היה שהיחס יהיה הפוך… שנעריץ את האינטרס החומרי שביסודו הוא גורם מאחד ומגשר שמחייב אנשים לשיתוף פעולה, לעריכת מו"מ ולמציאת אינטרסים משותפים. ונבוז לאינטרס האידיאולוגי שביסודו הוא מפלג בין אנשים וגורם להם לבוז איש לאחיו ולרצות לשלוט איש ברעהו שלא לומר להרוג איש את רעהו למען האמת והצדק. (אבל שנרדוף דווקא אחר הרוח ולא נתבייש להתעצל מעט באשר לחיי החומר). יוסף הוא הדוגמה המובהקת לכוחם של חיי החומר. לפי הרמב"ן כוחו של יוסף בעיקר בקיימות ואקולוגיה (פירוש הרמב"ן לבראשית מ"א ל"ג):
שידע לקיים התבואה שלא תרקב. שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו.
לפי פירושו של הרמב"ן זו הסיבה שיוסף מתמנה לשליט מצרים. קיימות ואקולוגיה הופכים לאידיאולוגיה השלטונית – חומר במקום רוח. מצרים וכל סביבותיה ניצלות.
מה ההשפעה החברתית של סיטואציה שבה מתכנסים סביב הישרדות במקום סביב אידיאולוגיה? את זה מדגים הרמב"ן כמה פסוקים אחר כך (פס' ל"ח), כשלפי פירושו המהפכה הזו, העיסוק בהישרדות החומרית, מאפשרת מינוי שליט עברי למרות הגזענות כלפי עברים במצרים.
החשמונאים הם הדוגמה ההפוכה ליוסף. הם אנשים שכוחם ברוח. אנשים שסיסמת הקרב שלהם היא קריאת מלחמת האחים של משה רבנו (כמתואר ביוסיפון כרך א' פרק ט"ז): "מי לה' אלי". שקנאותם האידיאולוגית ידועה לשמצה או הערצה (תלוי בעיני המתבונן) בכל דברי ההיסטוריה היהודית. הם מעדיפים מוות על כניעה לעבודה זרה, מעדיפים מלחמת אחים על כניעה לכהונה המתייוונת, מעדיפים לחיות בהרים ובמערות ולאבד את בתיהם ושדותיהם על פני כניעה לאומית. אלו האנשים שהנחילו לנו את המדינה העצמאית היחידה בתולדות בית שני. אלו האנשים שהנחילו לנו את הכיתתיות והקיטוב שרווחו בימי בית שני. ואלו האנשים שהנחילו לנו את החגים היחידים שהצלחנו לכונן לאחר קבלת התורה – פורים וחנוכה. החגים הכי "כייפיים" שלנו, החגים היחידים שמאחדים באמת ובקלות את כל חלקי העם.
ההשוואה בין יוסף לחשמונאים מזמינה את כולנו להרהר בהעדפותינו בין יוסף למתתיהו, בין החומר לרוח.
