פרשת במדבר שנקראת תמיד לפני חג מתן תורה פותחת כידוע בספירת עם ישראל. (במדבר א' א'-ג'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד… שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

תוצאת הספירה היא 603,550 איש לא כולל בני לוי (שם, פס' מ"ו). תוצאה זהה לספירה שנערכה כמה חודשים קודם לכן בספר שמות (שהיא למעשה אותה ספירה ראו הפוך בה והפוך בה – ספירה ושבטיות).

על כפילות הספירה כמו גם על כפילות המקום שבו פותחת התורה דורש הזוהר בשם רבי אבא (זהר לפרשת במדבר דף קי"ז ב'):

רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקֹד חֵילוֹת הַתּוֹרָה וְחֵילוֹת הַמִּשְׁכָּן, וְכֻלָּם הָיוּ כְּאֶחָד וְלֹא נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, הַכֹּל כְּמוֹ לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּשְׁכָּן לֹא נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, וְהוֹלְכִים כְּאֶחָד. וּמִשּׁוּם זֶה חֵילוֹתֵיהֶם עוֹלִים בְּחֶשְׁבּוֹן לְהִוָּדַע אֲלֵיהֶם, פְּרָט לְאוֹתָם אֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֶשְׁבּוֹן. וְלָכֵן כָּתוּב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד". אִם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי? אֶלָּא אֶחָד לַתּוֹרָה וְאֶחָד לַמִּשְׁכָּן.

לגישת הזהר ישנו מפקד כפול – אחד לכבוד המשכן, בספר שמות, ואחד לכבוד התורה, בספר במדבר, המפקד שנקרא סמוך לפני חג מתן תורה. כדי לרמוז לכך פתחה התורה בכך שאלהים מצווה על המפקד "בְּמִדְבַּר סִינַי" – כנגד מעמד הר סיני, "בְּאֹהֶל מוֹעֵד" הוא המשכן. הזהר מסביר שהמפקד הוא כדי לדעת מה מצבת החיל – כח האדם, שעומדת לתורה ולמשכן, וטוען שהמשכן והתורה "לא נפרדים זה מזה והולכים כאחד" כך הוא מסביר את העובדה שמפקד האנשים זהה בשניהם. אולם מהי המשמעות שהתורה והמשכן חד הם? לכאורה המשכן הוא מצווה אחת מכלל מצוות התורה. מדוע לא היתה ספירה לכבוד התורה והשבת, או התורה ודיני מאכלות אסורות? (וראו הקדמת הרמב"ן לספר במדבר שמשווה גם הוא בין הקמת המשכן למעמד הר סיני).

****

ב"סדר השיח", עומד פוקו על כך שהשיח שלנו כבול וכובל אותנו. הוא מוגבל מעצם טבעו בידי מגבלותיה של השפה עצמה. המילים שיש לה או שהיא נעדרת אותם, הדקדוק והתחביר. כפי שמדגימה יונה וולך בשירה "עברית":

בִּשְמוֹת מִין יֵש לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָרֻיּוֹת
כָּל אֲנִי – בְּפֹעַל
הוּא כָּל אֶפְשָרוּת בְּמִין
וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה
וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין
וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה
וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה
לֹא צָרִיךְ לַחְשֹב לִפְנֵי שֶמִתְיַחֲסִים לְמִין
עִבְרִית הִיא סֶקְסְמַנְיָאקִית…

 (לשיר המלא)

מגבלה מהותית נוספת על השיח  נובעת מכך שאנחנו תמיד מדברים, כותבים ומציגים את רעיונותינו מתוך מיסוד מסויים שקובע את צורת השיח, גבולותיו, הדברים שחייבים לומר, ועוד. כך למשל, העיתונות החרדית יוצרת שפה סקסמניאקית מהופכת – אסור להראות תמונות נשים לעיתים גם לא להזכירן בשמן. בהקשר אחר, עד לשבועות האחרונים "אסור" היה בתקשורת הישראלית להראות את הסבל העזתי (גם היום זה במשורה, במסגור של השיח על הצורך בסיוע הומניטרי ובעיקר בהקשר יחסי החוץ של ישראל. אפילו כך הדבר מעורר ביקורת נוקבת אצל ישראלים רבים). אבל הכבלים של השפה אינם מיוחדים לשיח העיתונאי. לא ניתן לכתוב מאמר מדעי ללא סקירת ספרות, כמו שלא ניתן להפליג בו פתאום בזרם התודעה. פעם הבן שלי שאל אותי מדוע כל דבר תורה חייב להסתיים במוסר השכל, מדוע אי אפשר סתם ללמוד מאמר מסויים, מקסימום לתת ללומד להסיק מסקנות בעצמו? בעיניו זה הופך את הז'אנר לשטחי בדידקטיות הילדותית שלו. חייכתי ואמרתי שלא שואלים מדוע אצל אגאתה כריסטי ישנה גופה בפתיחה כמו שלא שואלים מדוע יש מוסר השכל בסיומו של דבר תורה. בכל אחד מהז'אנרים מדובר על אפיון המצביע על מהות הז'אנר, וקובע את אופיו ודרך ארגונו. אצל כריסטי מהות הז'אנר היא פתרון ראציונאלי לחידה שבזכותו העבריין נענש והסדר מושב על כנו. בדברי תורה הידע נועד תמיד כדי לגרום לשינוי ערכי – מוסרי – חברתי. כל אלו דוגמאות למיסוד עליו מדבר פוקו. ברבים מהמקרים ישנו המיסוד הפורמלי, המו"ל של הספר או העיתון, עורכי המהדורה, הלקטורים של המאמר המדעי, רב בית הכנסת, אבל עיקר המיסוד איננו פורמלי. תמיד יש קהילה / מילייה / מיסוד רחב יותר שכלליהם קובעים ומעצבים באופן פורמלי ובלתי פורמלי את שדה השיח.

פרנסיס בייקון (המאה ה-16-17) טען שהידע מייצר את הכח. פוקו טען שהכח מייצר את הידע. ממילא אנשים שחיים תחת מערכי כח שונים – בקהילות שונות ובממסדים שונים, ידעו דברים אחרים – תהיה להם תמונת אמת ומציאות שונה לחלוטין.

על כך בדיוק מדבר הזהר, שמקדים בתובנה הזו את פוקו בכ700 שנה. המשכן איננו פרט במצוות התורה. התורה היא טקסט. היא סוג של שיח. המיסוד הפורמלי שבו היא מתעצבת (ואותו היא מעצבת) הוא המשכן. הן בשל כך שבו מתנהל עיקר פולחנה, דהיינו הוא מרכז ועיקר הייצוג של השיח הזה, אבל יותר מכך, בשל כך שלפי התורה הכהנים הם גם פרשני התורה המוסמכים, הם אלו שקובעים את מובנה – את הפרשנות "הנכונה" כמו גם "האסורה". גם לתורה וגם למשכן אין קיום ללא "חילותיהם" הקהילה שמתוכה, ועל פי סדרי השיח שלה הם מתעצבים ואותה הם מעצבים. הזהר עומד על כך שאין תורה ואין משכן ללא עם ישראל, ולכן ספירת העם הקדימה את הקמת המשכן ממש כמו שהיא מקדימה את חג מתן תורה.

הבעיה הדתית של פוקו, שתלווה אותו בכל כתביו, היא שהוא חותר לאמת ולחירות. לדעת פוקו לעולם לא נוכל לחוות אמת וחירות מוחלטים אולם מרבית כתביו עוסקים בחתירה לכך, מתוך פריצת גבולותיהם של ממסדים שונים וערעור מתמיד על סדרי השיח. זו בדיוק הבעיה העקרונית של התורה. התורה כאידיאה היא "חירות על הלוחות" (משנה אבות ו' ב'), במציאות היא מתווכת על ידי משכן ו"חילות". ספירת עם ישראל באה להדגיש את מגבלות השיח התורני. היא מסבירה שאמנם ללא המגבלות הללו אין תורה, אבל מזכירה לנו שאם אנו חותרים לתורה שהיא "האמת" ו"החירות" עלינו לפרוץ באופן מתמיד את סדרי השיח.

בהקשר הזה הספרות הזוהרית, ובעיקר תיקוני הזוהר, הם במידה מרובה הרבה יותר רדיקלים מפוקו. ייתכן שהם מערערים את המיסוד פחות ממנו, אבל את גבולותיה הפנימיים של השפה הם מערערים באופן רדיקלי בהרבה. לזוהר יש טענה עקרונית שהתורה כפי שהיא מופיעה בפנינו, היא רק אופציה אחת מתוך ריבואות אופציות של סידור האותיות האפשרי של התורה. כל תיקוני הזוהר מוקדשים ל-72 אופנים בהם ניתן לסדר את אותיות המילה "בראשית" ולקרוא כל אחת מהן כחלק מהתורה. אם רוצים להבין כמה זה רדיקלי, אפשר לחזור ל"סקסמניאקיות" של העברית. רוב המאבק הפמיניסטי מוקדש לערעור הכח הממוסד, הפאטריאכלי. המדהים הוא שגם במקומות שנשים הינן חלק מובן מאליו מהממסד, כשהן מבקשות לפרוץ את ההיררכיה הטמונה בשפה עצמה, ולוודא שפונים גם אלינו בציבור, קמה התנגדות רדיקלית.  מתגלה שכולנו תופסים את שינוי השפה כרדיקלי יותר משינוי המיסוד.

הזוהר קורא לנו לחגוג את מגבלותינו – מתן התורה כפי שהיא לעינינו, המיסוד הפרשני, החברתי והפולחני, האוכלוסיה כפי שהיא על שבטיה ויחידיה, ובד בבד לפרוץ אותם רדיקלית עד כדי בלילת מובנה של שפת התורה. רק כך התורה היא אמת וחירות.

שבת של שלום, הנחלת תורה, ופריצתה.