יעקב ולבן, סוף סוף, לאחר 21 שנים מלאות מאבקים ונפתולים, שקרים וניצול, כורתים ברית (בראשית ל"א מ"ד-נ"ג). כעדות לכך הם מקימים גל אבנים ויושבים יחד לאכול לחם. על הקמת גל האבנים מספרת התורה (בראשית ל"א מ"ו):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים.

אומר על כך רש"י:

"אחיו" – הם בניו.

לאחר מכן, יעקב מזמין אותם לסעוד. על כך אומרת התורה (בראשית ל"א נ"ד):

וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם.

רש"י מפרש:

"אחיו" – לאוהביו שעם לבן.

מסביר ה"מעשה רוקח" (רבי אלעזר רוקח, המאות ה17-18, פעל במזרח אירופה, בהולנד ובערוב ימיו בצפת), שבהקשרים שונים יש לנו אחים שונים. לא כל מי שישב אתנו לארוחה גם יעזור לנו ללקט אבנים. לא כל "אחי" הוא "הכי". אבל עדיין, התורה שמקדשת ומקדמת יחסי קירבה ורעות קוראת לכולם אחים. כי כך היא מבקשת מאתנו להתייחס בליבנו. להיות ריאליים לגבי טיב הקשר אבל להתייחס במחויבות ובקרבה.

כשיש לנו מאבקים בקהילה ובמשפחה אנו נדרשים לקיים שיח. בשיח המתוח הזה יש אנשים שלא יכולים לשכוח שלא סייעו להם "ללקט אבנים". איננו משתיקים את הקול הזה. הוא אמיתי, לפחות בתחושתם, ולעיתים קרובות לא רק בה. אבל לדעתה של התורה גם במקרה הזה חובה עלינו לנהל זאת כשיח בין אחים. יותר מזה, בניהול השיח, ממש כמו יעקב, אנו חייבים לחשוב על יכולותיו של הצד השני. מי יכול להצטרף רק לסעודה ומי מסוגל גם ללקט אבנים לצורך משימה?

שבת של שלום וקירבה.