אחד הגמולים הטובים של פרשת השבוע היא הבטחת הקב"ה שהוא ישכון בתוכנו (ויקרא כ"ו ג', י"א):
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם…
אומר על כך המדרש (תנחומא לויקרא, כ"ו ג'):
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"
מה כתיב (=כתוב) שם?
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם"…
שעל מנת כן יצאו ממצרים, שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם…
למה?
אמר רבי אמי:
נתאווה הקדוש ברוך הוא, כשם שיש לו דירה למעלה, שיהא לו כך דירה למטה…
בסיום ספר ויקרא מנסה המדרש, להבין למה אנשים בכלל בונים מקדשים. הוא מסביר שאנחנו בונים מקדשים כי אנחנו מאוד רוצים את אלהים בתוכנו. אבל עדיין המדרש לא מבין: למה שאלהים ירצה לרדת ממרומיו ולהיות בתוכנו?! על כך יש למדרש תשובה אחת: "נתאווה". תאווה מטבעה אינה ראציונלית ואינה ניתנת להסבר. היא אולי תמצית האישיות שלנו. מה שאנחנו רוצים הוא מי שאנחנו אולי יותר מכל מחשבה ופעולה. וככל שעוצמת רצוננו עזה יותר כך כנראה הרצון הזה משקף יותר את מי שאנחנו.
המדרש סבור שבתשתית ההיסטוריה האנושית, בתשתית התרבות, הדת, ההתחברות הסוציולוגית – עומדת תאווה. למה אנו מתאווים? מה היא התשתית של התרבות שלנו? של הקהילה שלנו? של הקבוצה שלנו?
