אחד מהדיאלוגים הקשים בין בני זוג בכל התנ"ך אם לא הקשה שבכולם מופיע בפרשת ויצא (בראשית ל' א'-ב'):

וַתֹּאמֶר (רחל) אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי!

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!

הגמרא מסבירה את עמדתה של רחל (בבלי, נדרים ס"ד ב'):

אמר רבי יהושע בן לוי: כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת שנאמר: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

רחל, ובעקבותיה רבי יהושע, מאמינים שעקרות שקולה למוות.

 ***

אחי הקטן כבר עבר את גיל 30 ולא ממהר להביא ילדים לעולם. בתפקידי כאחותו הגדולה, וההורית משהו, אני טורחת לנזוף בו, כשאני טוענת בפניו כי ילדים הם העוגן שלנו בעולם ובמידה רבה תכלית קיומנו. אחי טוען שאני צרת אופקים, כפופה ל"היסטריית הפריון הישראלית" ובעיקר, שאם אין לחיינו תכלית כשלעצמם הרי מה הטעם בשכפולם באמצעות ילדים?!

בוויכוח הזה רחל, כמו רבי יהושע כמו הדגש העצום שמוקנה למצוות פרו ורבו לאורך המסורת היהודית, לצידי. אלא שבאופן מפתיע תומך באחי אחד הדרשנים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית ואחד הפמיניסטיים המובהקים שבהם (כמעט היחיד. התחרות אינה גדולה…) רבי יצחק עראמה (ספרד, המאה ה-15) שמסביר את עמדתו של יעקב ואת חרון אפו.  (בשער ט' לפירושו "עקידת יצחק" על ספר בראשית בפרשת בראשית. בחלק השלישי):

יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיורה עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות… והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא היתה אם כל חי.

והנה תהיה האשה כאשר לא תלד לסבה מהסיבות מנועה מהתכלית הקטן ההיא(!) אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד. כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי (=התכלית של מין האדם – התבונה והחסידות) המשותף להם… על כן חרה אף יעקב ברחל כשאמרה "הָבָה לִּי בָנִים"… לגעור בה ולהשכילה בזה הענין הנכבד והוא שהיא אינה מתה – לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן כמו שיהיה בו הענין גם כן אם לא יוליד.

רבי יצחק עראמה סבור שיש גברים ונשים הסבורים כי תכליתם היא ילדים, גישה זו אופיינית לדידו, בעיקר למי שלא זכו לפרי בטן. אולם לדעתו זו התכלית המשנית, "התכלית הקטן", התכלית העיקרית היא חכמה ומעשים טובים. היא עושר החיים התבונה והפעילות שלנו עצמנו. כשרחל מבטלת את הערך המרכזי של האנושיות שלה ושל יעקב כאחד יעקב כועס עד מאוד. ועראמה מזדהה איתו. וגם אחי הקטן.

****

הרחבה לפמיניסטים הרדיקלים שבינינו :

רבי יצחק עראמה טורח באותו פרק ארוכות על השוויון בין הגבר לאשה (יחסית. המאה ה-15) וכמה שורות לפני הציטוט שלעיל הוא מתמודד עם הפסוק (בראשית ג' ט"ז)

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

הוא מסביר שפסוק זה נאמר:

לענין תשמיש.

רבי יצחק עראמה מכוון שהיחסים ההיררכיים שבין גבר לאשה מתבטאים ביחסי המין ביניהם. ורק בהם. כל מי שמכיר את הכתיבה של המשפטנית והפמיניסטית הרדיקלית המבריקה (והשנויה במחלוקת) קתרין מקינון יודע שעראמה הקדים אותה ב-400 שנה. מקינון מרחיבה את טענתו של עראמה, כשהיא כותבת על יחסי מין הטרוסקסואליים כביטוי והבניה של שליטה גברית. במידה מרובה מערערים עראמה ומק'קינון על השאפתנות הפמיניסטית. אמנם שניהם טוענים כנגד מהותנות שונה לגברים ונשים, אך בד בבד טוענים ששוויון מנוגד למיניות של רוב האנושות – המיניות ההטרוסקסואלית. נדמה לי שזו נקודת מבט מעניינת במיוחד לבחון לאורה את הצלחת הפמיניזם כמו גם את כשלונותיו. לא פחות מכך זו נקודת מבט מעניינת לחשוב על התרומה והייעוד שבזוגיות שאינה הטרוסקסואלית, כדגם לשוויון בין בני אדם.

שבת של שלום והגשמת תכליות קטנות וגדולות.