במקדש היו אומרים את ה' ככתבו

הברכה המפורסמת ביותר במקרא היא כמובן ברכת כהנים שמופיעה בפרשה שלנו. ברכה שכחה לא תש מאז ועד היום (במדבר ו' כ"ב-כ"ז):

 וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר. כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:

 יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

 ‏יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

 ‏יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

 ‏וְשָׂמוּ (הכהנים) אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

בשנות ה-70' בכתף הינום, קצת מתחת לכנסיה הסקוטית, העביר הארכיאולוג פרופ' גבי ברקאי חוג ארכיאולוגיה לילדים. כשאחד הילדים הפריע לו הוא שלח אותו לחפש אוצרות ארכיאולוגיים באחת ממערות הקבורה במקום. ברקאי ידע שמערות הקבורה נשדדו וקיווה לקצת מנוחה. בפועל מצא הילד אוצר אמיתי, הגדול ביותר מסוגו שנמצא מתקופה זו, ובו מאות פריטים של חפצים שנלוו למתים, החל מהמאה ה-7 לפה"ס. דהיינו מתקופת בית ראשון.

אגב חפירת מערת הקבורה הזו נמצאו שני קמעות כסף מגולגלים, הגדול שבהם הוא כבדל סיגריה. 3 שנים לקח למצוא את הטכנולוגיה שתפרוש את הקמעות, עשור עד שכתביהם פוענחו. בשנות האלפיים הם פוענחו מחדש באמצעים טכנולוגיים נוספים. מה שנמצא בהם הוא נוסח של ברכת כהנים. לדעת ברקאי הקמעות הללו מלמדים שבערך בתקופת יאשיהו הכיר הציבור את נוסח ברכת כהנים המקראית. לא רק זאת, הברכה לא נאמרה רק בעל פה כפי שמשתמע מפסוקי הפרשה אלא גם נכתבה. כאז כן היום יהודים מאמינים הסתובבו עם קמעות על גופם. אולם בניגוד להיום הקמעות הללו הכילו באופן חוזר ונשנה את שם ה' המפורש. י-ה-ו-ה.

ב-1979, ממש באותה שנה שברקאי מוצא את הקמעות, בערך 2,700 שנה אחרי שברכת כהנים משמשת כבר בוודאות כטקסט ברכה פופולרי ואפילו מאגי יוצא לעולם הסרט "מסע בין כוכבים". כידוע שם משתמש ספוק בפריסת ידי הכהנים כדי לברך את תושבי הגלקסיה בברכה הוולקנית המפורסמת live long and prosper (הארך חיים ושגשג). את המחווה הביא השחקן היהודי לנרד נימוי, שגדל בבית דתי, מהווי בית הכנסת. למעשה הברכה עצמה היא מעין תקבולת כיאסטית על הפסוק הראשון של ברכת כהנים: יברכך ה' = שגשג, וישמרך = הארך חיים.

ומלנרד ללאונרד. בספטמבר 2009 מברך כהן אחר, אליעזר כהן, רבבות מעריצים ברמת גן באותה ברכה ממש. את אליעזר כולנו מכירים בשם לאונרד. לאונרד כהן, יליד טורונטו, גדל במשפחה דתית. סבו הקים את בית הכנסת הגדול בטורונטו, והוא ומשפחתו היו מבאי בית הכנסת הקבועים. שם הוא קיבל את חינוכו היהודי. כמה עשורים אחר כך, והוא כבר שבע נשים, סמים, דתות, (לאונרד כהן התעניין מאוד בתיאולוגיה נוצרית וזיהה עצמו גם כבודהיסט), וכמובן תהילה חזר לאונרד כהן להיות בקשר עם חזן בית הכנסת – גדעון זלרמאייר. בראיון ב2016 סיפר גדעון על תכתובת המיילים שקיים עם לאונרד וכך הוא מספר:

לכל מייל נהג (לאונרד) להוסיף צריבה של מסדר הלב המאוחד, איור המשלב את תנועת הידיים של ברכת הכהנים עם לב ומגן דוד. במשפחתו של כהן נהגו להשתמש בחותמת זו בעבר, וכהן הרגיש כי בהתכתבויותיו עם החזן היהודי, ראוי לחתום בחותמת זו…

בראש השנה לפני שנתיים הוא שלח לי מייל, בירך אותי בברכת שנה טובה, וחתם בצריבה של הפסוקים הנאמרים בברכת כהנים: 'יברכך ה' וישמרך'… אבל בכל מקום בו הופיע שם השם, הוא החליף אותו בסמל מסדר הלב המאוחד, סמל הכהנים. כאילו ביקש שלא לומר את שם השם לשווא."

מה קרה ללברך בשם ה'? איך לאונרד "החילוני" מקפיד שלא לכתוב את שם ה'? כיצד אפילו כשאנו מתפללים, מברכים, קוראים בתורה ושאר דברים שאנו מצווים בהם כחלק מעבודת ה' אנו מעוותים את הנוסח הכתוב מול עינינו ואיננו אומרים את שם ה' אלא "אדני" שהיא מילה המשמשת כתואר כבוד, ממש כמו המילה "כבודכם" בעברית, אבל חמור יותר היא מילה נרדפת ממש למילה "בעלים".

בכל רחבי המזרח הקדום שימש המונח בעל לציון כבוד לאל שמפאת קדושתו לא אומרים את שמו. כך אצל הכנענים בעל הוא תואר הכבוד להדד, אצל הבבלים למורדוך אצל האשורים "אנליל" שמשמעו אדון העולם הוא כינוי לאשור וכו' בכתבים הללו אפשר למצוא את הצירופים "בעל הדד" או "בעל מורדוך" או בקיצור רק את הביטוי "בעל" (או אנליל), כביטוי של כבוד ממש כמו (שלהבדיל) בספרות המקראית אנו מוצאים את תואר הכבוד "אדני ה'" ולעיתים אפילו רק "אדני". נדמה לי שכנגד התופעה הזו בדיוק יוצא הנביא הושע כשהוא קורא (הושע ב' י"ח-כ"ב):

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.

וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם…

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. 

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.

הושע חושש שהשימוש בתואר הכבוד לה', הזהה לתואר הכבוד המקובל אצל עובדי האלילים, מקרב את מאמיני ה' לעובדי האלילים ומרחיק אותם מידיעת ה' עצמו. נראה שזו גם כוונת הושע בפסוקים (הושע י"ב ג'-ה'):

וְרִיב לה' עִם יְהוּדָה… וַה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת – ה' זִכְרוֹ.

הושע דורש מהעם לזכור ולהזכיר את ה' בתור ה'. אכן בכל ספר הושע (מוזמנותים לקרוא, 14 פרקים קצרים, מקסימום רבע שעה.) לא נמצא את המילה בעל או "אדני" כמתייחסת לה' או כמקדימה את שמו. אלא שהושע, כמו שכל כך מתאים להושע, הקיצוני והחריג, נותר בדעת יחיד. ספרות הנבואה כולה מלאה בביטוי "אדני ה'" ואנחנו נותרנו עם הקדמת הכבוד ובלי ה' בכלל.

כדרכם של כינויים לאל, מה שהיה פעם כינוי כדי שלא לומר את השם המפורש הופך עם הזמן לשם עצמו. וכך דתיים לא יאמרו או יכתבו "אדני". ואח"כ גם לא אלהים (שבמקרא מתייחס גם לאלילים. אלהים זו הפונקציה של ה' ולא שמו. (כמו בביטוי (שמות כ' ב') "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים") ואז הם יכתבו "השם", ואז ה' ואז ד' (תסתכלו בספרי שו"ת או בפרשנים לתורה מימי הביניים ואילך ותראו את התופעה הזו שוב ושוב). ואני תהיתי איפה זה התחיל? ממתי לא משתמשים בשם ה' גם לצורך עבודת ה' המחייבת? אין לי תשובה מוחלטת אבל ככל הנראה הרמז העבה ביותר מחזיר אותנו לברכת כהנים. המשנה במסכת תמיד, שהיא ככל הנראה המשנה הקדומה ביותר שיש לנו, שנכתבה עוד בזמן שבית המקדש היה קיים או לכל המאוחר בסמוך לאחר חרבנו, מספרת לנו על המעבר הזה. המשנה מתארת כיצד היו הכהנים מברכים את העם (תמיד, ז'  ב'):

באו ועמדו על מעלות האולם [=מדרגות האולם – אל אולם המקדש עלו במדרגות ששימשו גם במה מול חצר המקדש בה נמצאו המבקרים במקדש]…

וברכו את העם ברכה אחת, אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת.

במקדש היו אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכנויו.

במדינה הכהנים נושאים את כפיהם כנגד כתפותיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן…

המשנה מספרת שבתוך המקדש הכהנים אומרים את שלושת פסוקי ברכת הכהנים כברכה אחת, כשהם מבטאים כמובן את שם ה' ונושאים את ידיהם למעלה אל מעל ראשם. אלא שמשום אופיה המקודש ואפילו המאגי של הברכה, כשהכהנים בירכו את העם מחוץ למקדש הם נהגו ממש כמונו היום: הם הרימו את ידיהם כנגד כתפיהם. בירכו בכל פסוק משלושת פסוקי הברכה בנפרד, ולענייננו, ההבדל המרכזי ביותר: הם "חילנו" את הברכה, בכך שממש כמונו הם לא השתמשו בשם ה' אלא בכינויו. מן הסתם בכינויו המקראי הקדום ביותר "אדני". (למשנה הזו יש מקבילה בסוטה ז' ו' שניסוחה פשוט יותר אבל אני ביקשתי את המקור הקדום ביותר).

לפי המקור הזה כהנים בירכו את העם כדבר שבשגרה גם מחוץ למקדש. אולם בטקסט המקודש והמאגי לא השתמשו בשם ה' מחוץ למקדש.  אין לנו שום עדות המרמזת על כך שגם בתורה ובתפילה נהגו כך. נהפוך הוא, המשנה מייחדת את התופעה הזו רק ואך ורק לברכת כהנים. אבל בכל זאת היא מציעה לנו את הקישור בין שם ה' למקדש. נראה כי לאחר החורבן, בתקופת התנאים, הקישור בין השימוש בשם ה' למקדש כל כך חזק שמהמשנה במסכת יומא עולה שרק ביום הכיפורים שמע העם את השם הזה ורק מהכהן הגדול. (מהתוספתא במסכת סוטה (יג ח') נראה שבדיעבד קשרו את זה למקדש "מתוקן" – דהיינו שרק לפני התקופה ההלניסטית השתמשו בשם המפורש). על אף שכפי שראינו במסכת תמיד, כל יום נאמר במקדש שם ה' המפורש.

האם אכן כבר עם חורבן בית המקדש השני הפסקנו לקרוא בשם ה' או שלקח זמן עד שהמסורת הזו חלחלה? מתי הפסיקו להגיד גם אדני? או אפילו "אלהים" ו"אל"? אני לא יודעת. אבל ברור לי לגמרי מהמקורות התנאיים שזו מסורת של חורבן ותחושת התרחקות מה'. מצד שני אולי קידוש כינויי האל ובעיקר הכינוי "אדני"  והמנהג שלא לאומרו הוא דווקא שיקום של תחושת הקירבה לאל? כאילו יש בידינו השם הקדוש וכאילו אנו מבטאים אותו כשאנו קוראים בתורה ומברכים על המצוות?

האם הצנזור של שם ה' הוא חילון והתרחקות או דווקא ביטוי של להט דתי? האם הצנזור של שם ה', כמו שצפה הושע, הופך את האמונה מקרובה ואינטימית "אישי" לרחוקה ומועדת לעבודה זרה? או שהוא דווקא סוד חיוניותה כי בכך נשמרת קדושתה ומסתוריותה? אני חושבת שזו שאלה כללית על האופן שבו פועלים צנזורה או טאבו בתרבות.

שבת של ברכה ושמירה,

של מאור פנים וחן וחנינה,

של נשיאת פנים שהיא קירבה וסלחנות –

מעל הכל שבת של שלום.