בעל ההפטרה מציע לנו פרשנות לתורת הקורבנות של ספר ויקרא, ודרכה אולי לספר בכללותו. כך נפתחת ההפטרה (ישעיה מ"ג, כ"א-כ"ה):
עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ… לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי, לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי – אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.
ישעיה (השני, נביא שיבת ציון), הקורא לעם לשוב לישראל, מתאר את מצב האומה בעת החורבן. עם שאינו יכול לכבד את אלוהיו בזבחים ולא להרוותו בחלב. עם שבמקום לעבוד את ה', מעביד את ה' בחטאיו. ישעיה עסוק בשאלה כיצד יכופרו חטאי העם בהעדר קורבנות לכפר על החטא? ותשובתו – באמצעות ה' עצמו – "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ". מדוע ה' ימחה את הפשעים? "לְמַעֲנִי" דהיינו למען עצמו. בכך חוזר ישעיה לפסוק הפתיחה של ההפטרה: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" בין אם עצם יצירתנו מיועדת לה' ובין אם אנו מנכיחים ומפארים אותו בפניו, זה הפסוק שמסביר את "למעני". לא הקורבנות מקיימים את עם ישראל ואת יחידיו אלא רצון ה'. הקורבנות הם רק דרך אחת. ניתן לספר את תהילת האל בדרכים רבות. עצם קיומנו הוא סיפור תהילת האל. בכך מפרשת ההפטרה מחדש את כל תפיסת הקורבנות של ספר ויקרא.
כבר בפתיחת הספר, בתיאור הקורבן הראשון, קורבן עולה שאדם מביא לרצונו, ברור מאוד מה עושה הקורבן (ויקרא, א' ג'-ד')
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.
הקורבן מרצה ומכפר. אין רמז לכך שהמקריב אומר משהו. בוודאי שאין רמז לכך שהכפרה והריצוי תלויים בהליך נפשי כלשהו. הטקס הקפדני שמתואר שוב ושוב בפירוט לאורך הפרשה והספר, אינו מותיר ספק – הקורבן עצמו מכפר. גם מנקודת המבט של האל המקבל את הקורבנות לא מרגיש ספר ויקרא כל צורך בהסמלה. באופן חד משמעי תפקידם ומשמעותם של הקורבנות הוא להיות המזון של אלוהים ובישום אוירו שוב ושוב חוזר תפקיד הקורבן כ"לֶחֶם אִשֶּׁה… רֵיחַ נִיחֹחַ… לה'".
ישעיה מבטא מהפך תפיסתי עמוק ביחס לספר ויקרא. מטקס מאגי – קונקרטי, הופכים הקורבנות לטקס סמלי. מאל שאוכל ומריח הופך ישעיה את האל לישות של גדולה ועוצמה באמצעות הבריאה וההיסטוריה. אבל המדרש אינו מסתפק בכך (תנחומא בובר, שמיני ו', א'):
אמר להם הקב"ה: בעולם זה נתכפר להם על ידי קרבנות, ולעולם הבא אני מוחל עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.
בהפטרה אלוהים מוחל לנו על הפשעים בעצמו כי אין מקדש להקריב בו קורבנות. ההמרה אפשרית בשל המשמעות הסמלית של הקורבנות אבל היא וודאי אינה אידיאלית. במדרש, העדר הקורבנות הופך לאידיאל. לעולם הבא. ראוי לשים לב שאין המדובר במשמעות הרגילה של "עולם הבא" אצל חז"ל כעולם שכולו טוב או כעתיד אידיאלי, שכן גם באותו עולם נמשיך לחטוא ויהיה צורך לכפר על עוונות. המדרש מדבר על תקופה שכוחה בכך שלא יהיו בה קורבנות. המדרש הזה, (באופן חריג למדי) אינו מתגעגע למקדש ולקורבנות אלא הופך את היעדרם לאידיאל. במובן הזה המדרש מותיר את ספר ויקרא בעבר(!) ומבקש עולם ללא קורבנות. אם ההפטרה הזדהתה עם האידיאה של הקורבנות בספר ויקרא, אולם לא עם העדר ההסמלה שבהם, המדרש כבר לא מזדהה עם עיקרו (או לפחות אחד מעיקריו) של ספר ויקרא. במובן זה הוא מדרש רדיקלי ביותר שמעז להשאיר את ציוויי התורה המפורשים מאחור.
אבל ממרחק של לפחות 1,500 שנה מאז שנכתב המדרש הזה אנו יכולים להביט בו ולמען האמת גם בהפטרה עצמה בהערכה עצומה למסורת שלנו. זאת בשני פנים, שספר "ויקרא" מסמל אותם יותר מכל חומש אחר: בפן האחד, זהו ספר שנוצר בעולם שבו קורבנות נתפסו כדבר הממשי שמקרב אותנו לאל ומכפר על חטאינו, אבל הוא נקרא שבת בשבתו מדי שנה בשנה בעולם שלנו שבו קורבנות הם אפילו לא כמיהה. למיטב ידיעתי אין שום דת אחרת שהצליחה לשרוד מהפיכה מעין זו בתפיסת עיקר הפולחן שלה ובכל זאת לשמור על קיומה הרציף. בפן השני, יותר מכל ספר אחר מעמיד בפנינו ויקרא שניים מעיקריה של היהדות: האחד, חיפוש דרך אישית ולאומית לקרבת ה' והנכחת ה' בעולם. והעקרון השני אפילו חשוב יותר: לעולם לא להשלים עם חטאינו. להיות מחויבים לכפר עליהם. חטאים לעולם צריכים תיקון וכפרה.
קריאת הפרשה, ההפטרה והמדרש זה לצד זה, יוצרת את סיפור הגנאלוגיה של היהדות. כיצד מפרשים שוב ושוב, לעיתים עד להתמרה מוחלטת, רעיונות מרכזיים ביהדות תוך שמירת רצף המסורת ויעדיה המוסריים והדתיים. בעיניי, זהו מובנו המרכזי והחשוב ביותר של ספר ויקרא ובמובן זה הוא רלוונטי וחיוני לנו היום לא פחות ואולי אף יותר מאשר בשעת נתינתו. אז היה ספר ויקרא ספר פולחנה של היהדות. ה"שלחן ערוך" של הכוהנים. היום הוא סיפור עוצמתה של היהדות. וכאז כן עתה הוא קורא לנו לבקש את ה' ולתקן את חטאינו.
