פרשת מטות נפתחת בענייני נדרים (במדבר ל' ב'-ג'):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

השאלה המתבקשת היא מה עושים דיני הנדרים והתרתם בפרשת מטות, בספר במדבר. התורה כבר טיפלה בדיני קיום הנדרים בהקשרם המקדשי בספר ויקרא פרק כ"ז ונראה שהיה מתאים להביא את פרטי הדינים הללו שם.

אני מבקשת להציע בזהירות כי הדברים מובאים לקראת סוף ספר במדבר בשל המדרש התלמודי הזה (נדרים ס' ב'):

רבי נתן אומר כל הנודר (נדר) כאילו בנה במה והמקיימו (את הנדר) כאילו מקטיר עליה.

המדרש מסביר שנדרים מקבילים לעבודה בבמות. אנחנו יודעים שאליהו הקריב בבמה וכך גם שמואל הנביא. התנ"ך מספר לנו שכמעט לכל אורך תקופת בית ראשון היו אבותינו ואמותינו הקדושים עורכים את פולחנם הדתי בבמות – מקומות מוגבהים עליהם הם הקריבו קורבנות – בד"כ לה', לפעמים גם לאלילים אחרים. אפילו מלכי יהודה הצדיקים ביותר לא התנגדו לכך (למעט חזקיהו ויאשיהו). הספר שעסוק הכי הרבה בבמות הוא ספר מלכים שמבקש לשכנע שהמקדש בירושלים הוא מקום הפולחן היחיד. ספר מלכים מתאר עבודת במות נרחבת גם ביהודה וגם בישראל. כך למשל הוא מתאר את תקופת שלטונו של אמציה בן יואש מלך יהודה  במאה ה8 לפה"ס, קרוב ל-200 שנה אחרי בניית המקדש (מלכים ב' יד ג'-ד'): 

וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'… רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת.

כך הוא מסכם את הסיבה לגלות ישראל (גלות שומרון בידי אשור) (מלכים ב' י"ז ז'-ט'):

וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' אֱלֹהֵיהֶם… וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר.

ספר מלכים מספר שבכל מקום יהודים (ליתר דיוק ישראלים) עושים במות. ליד "מגדל נוצרים" דהיינו מבנה קטן ופשוט (מה שמכונה גם "שומרה") המוקם בכרם או במטע בו שוהים השומרים (=הנוצרים) בתקופת הבציר והקטיף ועד לערים מבוצרות ומתוכננות. אין מגורים ישראלים בלי במה. לדעת ספר מלכים זו הסיבה לגלות. הוא גם מקביל את הבמות לעבודה זרה והליכה בדרכי הגויים. בעקבות ספר מלכים ומקורות נוספים אנחנו מזהים את עבודת הבמות עם עבודה זרה. למרות שכפי שראינו בעיקרה היה מדובר בעבודת ה' מפוזרת. בניגוד לעבודת המקדש שיוצרת מיסוד קהילתי-לאומי ברור. הבמות מאפשרות לכל שומר בכרם לעבוד את ה' לבד.

זהו בדיוק העניין בנדר. נדר גם הוא מעשה פולחני. אדם מקבל על עצמו איסור או מבטיח הבטחה כלשהי כדי לבטא את מחויבותו הדתית. אבל הנדר הוא לעולם פרטי. בניגוד למצוות התורה המוטלות על כלל עם ישראל ויוצרות תרבות קהילתית לאומית שמתאפיינת במחויבויות ואיסורים דומים. (למשל שבת וכשרות. במו עינינו אנחנו יכולים לראות עד כמה אלו מעצבים קהילה, מחברים בין האנשים השותפים למצוות הללו ומרחיקים אותם בד בבד מקהילות אחרות איתם הם אינם יכולים לאכול או לבלות.) מכאן מובן המדרש כהסבר למקומו של הנדר בספר במדבר.

ספר במדבר, עסוק בהפיכת עם ישראל לקהילה אחת המבוססת על שבטיה. כמו ספר מלכים ביחס לבמות, הוא אינו מסוגל לעקור את הדתיות האישית הגלומה בנדר. אבל הוא רוצה להצר אותה ולפקח עליה. בניגוד לספר ויקרא הוא אינו שלם עם הנדר. כי האישי מטבעו אינו קהילתי. ספר במדבר אינו מבקש ריכוז פולחן במקום אחד, הוא מספר על שבטים וקואליציות שמצליחים לפעול יחד, וגם שנכשלים. ובכל זאת הוא מבקש אתוס משותף.

שבת של שלום ושל אתוס משותף.