בשבת חול המועד סוכות קוראים בתורה מפרשת כי תשא את סיום מעשה העגל, ובסופה ציוויים שכבר נכתבו במקומות אחרים ובהם בקיצור נמרץ ציווי על החגים. חג הסוכות נזכר במקומות אחרים בתורה בהרחבה רבה, לעומת זאת הוא נזכר בפרשת כי תשא בארבע מילים בלבד (שמות ל"ד כ"ב):

וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.

אז למה לקרוא דווקא את הפרשה הזו בחג הסוכות?

****

בקריאה בכללותה אנו קוראים כיצד משה משכנע את אלהים לסלוח לעם על חטא העגל באמצעות "י"ג המידות" המופיעות בתורה כך (שמות ל"ד ו'-ז'):

ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

בערבית ובנעילה של יום הכיפורים אנחנו קוראים שוב ושוב את י"ג המידות בניסיון לשחזר את הצלחתו של משה להשיג מחילה. אבל אנחנו קוראים אותן בשיבוש מכוון:

ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן. אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה.

התפילה המקורית בה אומר משה שה' לא מנקה עוונות – "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", הופכת לכך שהוא מנקה עוונות – "ְנַקֵּה". התפילה המקורית לפיה אלהים פוקד עוונות לדורות "נעלמת" ביום הכיפורים. 

עיון בתפילת משה המקורית מעלה שאף לא אחד מחלקיה מהווה בהכרח ביטוי של חסד ורחמים. לשאת משהו פירושו להחזיק בו ולסחוב אותו. מצד שני בגלל שנשיאה כוללת בתוכה הרמה של הדבר יש בה גם ביטוי של חסד. כמו בפסוק (במדבר ו' כ"ו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. כשמשה אומר שהאל נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה ניתן לומר שהוא ממשיך להחזיק בהם ואינו מוותר לנו עליהם וניתן לומר שזו לשון סליחה.

המילה "פֹּקֵד " משמשת במקרא פעמים רבות לציון מועד שבו החטאים נזכרים ואז מקבלים עליהם עונש. אולם בעניין פקידת שרה (בראשית כ"א א') ובנבואת נחמה בזכריה (י' ג')  הכוונה דווקא ללשון חסד ואפילו גאולה. 

באופן דומה ניתן לקרוא את המילה "נֹצֵר". האם כשאלהים "נֹצֵר חֶסֶד" הוא שומר עבורנו זכויות ואולי דווקא להיפך? אולי הוא נוצר את החסד אצלו במקום להשפיע אותו עלינו? אם משה היה רוצה להשתמש בביטוי חד משמעי הוא היה צריך לומר "עושה חסד לאלפים" כי זהו הפועל בו רגיל המקרא להשתמש כדי לבטא השפעה של חסד.

***

האמביוולנטיות של תפילת משה מייצגת את האמביוולנטיות שלו ביחס לחטא העגל בכללותו. מצד אחד הוא מבקש שאלהים לא ימחה את עם ישראל ויסלח לו. מצד שני הוא פותח במלחמת אחים בה הוא הורג 3,000 איש מעם ישראל בשל החטא. נראה שהוא גם אמביוולנטי כלפי מידותיו של האל עצמו. האל הציל את עמו ממצרים כשהעם היה שקוע במ"ט שערי טומאה ועסוק בעבודה זרה (ראו למשל זהר חדש ראש פרשת יתרו). כעת מבקש אותו אל למחות את העם, בג'נוסייד מוחלט, על (שמות ל"ב ה') "חַג לַה'" גם אם נחגג באמצעות עגל.

ביום הכיפורים חכמים "בחרו" עבור משה ו"שיבשו" את תפילתו כדי להופכה כולה לחסד ורחמים. אבל כל מי שמכיר את התנ"ך ואת המציאות יודע שזה שיבוש. יום כיפור כיום הסליחה מגיע לעולם יחד עם ראש השנה יום הדין. אמונה כנה באל, איננה ואינה יכולה להיות אמונה רק בחסד ובסליחה אינסופיים. אמונה כזו מחייבת את המאמין לאטום לבו ודעתו בפני מוראותיה של המציאות. גרוע מכך, היא מחייבת אותו לאטום את לבו בפני הרוע האנושי שדורש פעמים רבות מלחמה ולא סליחה.

אז איך אפשר לקיים חוויה דתית אותנטית כשאנו יודעים שעמידה ישירה מול האל היא כל כך מורכבת?

****

נדמה לי שמי שקבע את קריאת התורה הזו בשבת של סוכות מתבסס על כך שתפילת משה ומתן לוחות הברית השניים קשורים במסורת ליום כיפור. הוא מציע לנו את שלושת הרגלים החותמים את פרשת כי תשא, ובפרט את חג הסוכות, כזמן ריפוי לקשיים שמותירים הימים הנוראים.

חג בכלל וסוכות במיוחד הוא זמן של שמחה, של התכנסות קהילתית ומשפחתית, של חוויה דתית מתוך חגיגות (שמחת בית השואבה), מתוך התפילה המשותפת לשנת גשמים ברוכה. מתוך הציווי "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". בחוויה הדתית שמציע חג הסוכות (ובכלל שלושת הרגלים) העמידה מול האל אינה עומדת בפני עצמה. היא חלק מהצורך האישי-המשפחתי-הקהילתי- התרבותי של כולנו. דווקא משום כך היא מאפשרת חוויה דתית אותנטית גם עבור מי שיום כיפור קשה לו. (ומי שיום כיפור אינו קשה לו כנראה לא הבין כלל מה עשו מחברי התפילות עם תפילת משה המקורית). היא מאפשרת הזדהות רחבה עם המסורת גם למי שהאמונה זרה לו. היא מזמינה התכנסות משפחתית, קהילתית ותרבותית. היא מזמינה טקסים כדי לממש את הללו.

קריאת התורה בסוכות  מציעה לראות את החג "כאסיף" לא רק במובן החקלאי אלא גם במובן הלאומי. חג שאוסף את כולנו. דווקא בתקופת חגי תשרי – וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה – מי שפחד מאימת הדין ומי שלא. מי שהתחנן לסליחה ומי שבז לה. אלה כאלה זקוקים להתאסף ולשמוח יחד. כך מצוות "הקהל" בה מקהילים את כל העם האנשים הנשים והטף לשמוע את קריאת התורה מתרחשת בסיום של סוכות ולא בסיום של יום כיפור.

בימים הנוראים התורה היא הספר שמכונן את הטוב והרע, את החטא והעונש. בסוכות היא הספר שמכונן את תרבותנו המשותפת ובעיקר את שמחתנו המשותפת.

בברכת שמחה של קהילתיות ואיסוף.