בפרשת תולדות יצחק שולח את עשיו לצוד עבורו ציד לפני שיברך אותו ואומר לו בלשון פיוטית (בראשית כ"ז ג'):
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד.
המדרש מביא לכך שני פירושים (בראשית רבה ס"ה י"ג – בתרגום):
"שָׂא נָא כֵלֶיךָ" השחז כלי זינך, שלא תאכילני נבילות וטריפות.
ופירוש שני:
שא כלי זינך, שלא תאכילני גזילות וחמסים.
רש"י מביא את שני הפירושים. אולם לדעתו "שָׂא נָא כֵלֶיךָ" כוונתו השחז את סכינך כדי להימנע מנבלות ואילו "צוּדָה לִּי צָיִד" מורה שלא לגזול שכן הציד מטבעו נלקח מההפקר. כשרש"י מביא את שני הפירושים הם נראים כפירושים משלימים – גישה הרמונית אחת הנמנעת גם מאכילת נבילות וגם מגזל. כי אצל רש"י כל אחד מהפירושים מוסב על חלק אחר בפסוק, ויעקב דואג לשני הדברים. לעומת זאת בגירסת בראשית רבה הפירושים הם חלופיים, שהרי יעקב אמר רק "שא נא כליך". או שהוא הורה לו להשחיז סכין או שהוא הורה לו להביא מן ההפקר. מדוע לא בוחר המדרש בפתרון האלגנטי של רש"י? מדוע המדרש מציג את יעקב כמי שדואג או לכשרות או ליושר – האם השניים סותרים זה את זה?
נדמה לי שפתרון לכך נמצא בדברי הפרשן הידוע ביותר על רש"י "שפתי חכמים" (רבי שבתאי בס בן המאה ה-17 שעיקר פירושו ליקוט פירושים על רש"י). השפתי חכמים שואל למה היה על יצחק להזהיר את עשיו מאכילת נבלות? הרי התורה מספרת לנו שיצחק אהב את עשיו, שלדעתו עשיו היה ראוי לברכתו – לברכה היחידה שהוא חשב להעניק לבניו. כיצד ייתכן שהוא חשד בו שיאכיל אותו נבלות וטרפות? תשובתו היא שיצחק חשש שעשיו כל כך ירצה להאכיל את אביו הזקן במהירות האפשרית, שהוא עלול לא להתעכב על זוטות כגון השחזת הסכין. במילים אחרות, השפתי חכמים עומד על כך שמי שמאוד דואג לאבא שלו גם אם הוא צדיק אמיתי יעדיף "להחליק" קצת בענייני כשרות כשזה מעכב אותו מהגשמת מטרתו העיקרית.
רש"י מביא את גירסת בית המדרש. את הגירסה האידיאלית. בגירסה האלגנטית הזו הקפדה על כשרות והקפדה על גזל לא רק שאינן סותרות אחת את השניה אלא ממש מתחייבות מתוך אותו עולם ערכים דתי. אבל המדרש, כמו ה"שפתי חכמים", חתרני יותר ומתייחס למצוי. המדרש יודע שבסיפור הקונקרטי המתרחש בבית ובשדה אנחנו תמיד מתעדפים בין ערכים מתחרים. אנחנו עושים בחירות שאינן שלמות.
****
הבחירה בין גזל לכשרות כמו בין כיבוד אב לכשרות מבטאת את הפער העמוק בין "מצוות שבין אדם למקום" ל"מצוות שבין אדם לחברו". מהבחינה הרציונלית הן משלימות. מהבחינה הפסיכולוגית הן הפוכות. מצוות שבין אדם למקום מבטאות נאמנות לעולם ערכים פנימי. האדם העומד לפני האל עומד מול ערך פנימי עמוק שכלל אינו תלוי בסביבתו. ערכים דתיים כמו ערכים אסתטיים מבטאים את הרצון והצורך בשלמות פנימית. הטוב הוא טוב משום שזו חוויית המאמין. כפי שהיפה הוא יפה משום שזו חוויית האסתטיקן. לעומת זאת מצוות שבין אדם לחברו מכוונות לזולת. הן מבטאות את מימושו העצמי של האדם הפוליטי. הטוב אינו טוב כשלעצמו. הוא טוב כי הוא מביא תועלת לאדם או לחברה. הפניה של האדם הפוליטי אינה פנימה אלא החוצה – לזולת, לחברה. האדם הזה חייב להתפשר על שלמותו הפנימית כדי לתקשר עם הזולת.
בעיון נוסף המדרש מעמיד מול הכשרות עמדה אתית-פוליטית אוניברסלית – מחוייבות אובייקטיבית להימנע מגזל. לעומת זאת השפתי חכמים מעמיד מול הכשרות מחוייבות משפחתית לאב – מחויבות שנובעת מהקשר המשפחתי הספציפי. עמדה אתית – פוליטית סובייקטיבית ותלוית הקשר. אלו שתי תפיסות מוסריות שונות בתכלית שקוראות תיגר עמוק זו על זו. אולם שתיהן שונות מעמדת האידיאולוגיה של הקדושה או הערכים הפנימיים.
****
במציאות הפוליטית הישראלית אנשים שנלחמים על "קדושה" במרחב הציבורי בד"כ אינם מזוהים עם מלחמה בשחיתות ואלו שמזוהים עם מלחמה בשחיתות בד"כ אינם מזוהים עם "קדושה". וכולם שונאים אלו את אלו… נדמה לנו שזו פחיתות הדור. שזה כשל מוסרי ודתי. האמת היא שזה כיוונון פסיכולוגי שונה שימיו כימי האדם.
לפי המדרש יצחק מנסה לכוון את עשיו לשני העולמות. לפי השפתי חכמים יצחק יודע שברגע האמת יחוש עשיו לרווחת אביו יותר מאשר לכשרות הסכין. ייתכן שדווקא משום כך אהב יצחק את עשיו…
אולי זה המובן העמוק של הניגוד בין עשיו, איש השדה. ליעקב שמתואר (בראשית כ"ה כ"ז) כ"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". יעקב הוא האדם השלם שעניינו הוא פנימי. הוא מבקש את שלמותו בתוך אוהלו. הוא מוכן לשקר למען הגשמת ייעודו, בפרט אם זה מביא לתוצאה צודקת בעיניו (הרי יעקב קנה מעשיו את הבכורה עוד לפני שהתחזה לאחיו בפני יעקב). הערכים החברתיים והמשפחתיים פחות חשובים ליעקב. יש לו ייעוד אישי שמצדיק לעגל פינות מבחינה חברתית.
לעיתים קרובות אנחנו שונאים "יעקבים" כאלה. אבל האמת היא שאנו זקוקים לאנשים ששלמותם בפנימיותם. אנחנו זקוקים להם כמצפן לנאמנות לעצמנו. לערכים פנימיים. אנו זקוקים לאנשים שנאמנים טוטאלית לאמונתם, ממש כמו שאנו זקוקים לאמנים שנאמנים טוטאלית לאמנותם. (בראשית כ"ה כ"ח) "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". רבקה שפנתה עורף למשפחתה והלכה עם איש זר להגשים את ייעודה אוהבת דווקא את יעקב. יצחק שכל חייו הם חזרה והמשך של חיי אביו אוהב את עשיו.
המדרש מפנה את תשומת לבנו שקשה מאוד לאהוב את שניהם. שהכיוונים השונים מתחרים על אותן מילים בפסוק. שה"יעקבים" מטבעם יפרשו את המילים כמלחמה על הכשרות וה"עשיוים" מטבעם כמאבק על חוקים כלכליים. אבל רבקה ויצחק יחד אוהבים את שניהם. וגם המדרש ורש"י. בסופו של דבר כל המקורות דורשים מאיתנו למרות הקושי נאמנות גם לעצמנו וגם לזולתנו.
