המדרש הזהרי הימי בייניימי מספר באחד המדרשים המפורסמים ביותר על אברהם אבינו (זהר בראשית רכ"ה. נמצא עוד לפני כן בגניזה הקהירית):
אברהם… כשראה את השמש יוצא בבקר מצד מזרח, לקח לעצמו התעוררות, שהוא הקב"ה, אמר (על השמש) זהו המלך שברא אותי, ועבד אל השמש כל היום, לערב ראה ששקעה השמש והלבנה האירה, אמר (על הלבנה) זהו ודאי, השולט על עבודה ההיא שעבד כל אותו היום (אל השמש), שהרי השמש נחשך מפני הלבנה, ואינו מאיר. עבד אל הלבנה כל אותה הלילה. בבוקר ראה שהלבנה הולכת לה חשוכה, והאיר צד המזרח, אמר בודאי, שיש מלך ושליט על כל אילו שמנהיג אותם.
ברור שהמדרש הזה ,הוא מדרש פולמוסי לטענה שהשמש והירח מנהיגים את העולם. אלא שבימי הביניים, גם בספרד, גם במצרים, וגם באשכנז כולם מאמינים שהאל מנהיג את השמש והירח. הפולמוס הזה אינו יכול להיוולד אז. ברור לגמרי שהמדרש משמר פולמוס קדום שרקעו הוא העולם הפגאני, שהיו בו גם יהודים טובים שהאמינו שהשמש והירח מנהיגים את העולם ולא ראו בכך סתירה לאמונתם באל. (ראו במאמר מצפון תיפתח הרעה – מיתוס ואנטי-מיתוס במדרש בברייתא של רבי פנחס בן יאיר המצוטטת שם.)
לעומת זאת, במדרש החז"לי אין זכר לכך שאברהם אבינו עבד את השמש או את הירח. למעשה, בכל הספרות החז"לית לא נגלה כיצד גילה אברהם את אלהים ,או מאין למד לשמור מצוות. (אבות דרבי נתן שמשקף חומר תנאי מגלה שזה היה תהליך פנימי "כליותיו לימדוהו") הספרות החז"לית עוסקת בשאלה באיזה גיל גילה אברהם את האל ומאין לומדים על המצוות ששמר. את היחס בין גרמי השמים לאל ממיר המדרש התנאי לא בשאלה מי מנהיג את העולם אלא במשמעות האנושית-האתית של המלכת האל בעולם (ספרי דברים שי"ג):
עד שלא בא אבינו אברהם לעולם כביכול, לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד… אבל משבא אבינו אברהם לעולם המליכו על השמים ועל הארץ… אפילו בקש המקום מאבינו אברהם גלגל עינו היה נותן לו, ולא גלגל עינו בלבד נתן לו אלא אף נפשו הוא נותן לו שחביבה עליו מן הכל.
ההכרה האנושית באל היא המלכתו ומשמעה האתי הוא מסירות נפש. גם במדרשים האמוראיים בבראשית רבה לא נמצא התייחסות לגרמי השמים ולשאר אמונות פגאניות רווחות. נמצא את המשל על אברהם אבינו שרואה בירה דולקת ועליו להציל כביכול את האל מהבערה בעולם, כחלק מתפקידו המוסרי. (הרחבה על מדרש זה ראו במאמר למה דווקא אברהם). לכל היותר נמצא תיאור סאטירי של אברהם שובר הפסילים (ממש בדרכם של הנביאים שמציגים את אומות העולם בלעג כאילו הם מאמינים בפסלים מעשי ידיהם. אמונה שכמובן לא היתה ולא נבראה…). מתגלה שחז"ל המירו את המיתי באתי ואפילו צינזרו כל פולמוס עם תפיסות מיתיות. אולם אלו השתמרו במסורת וחוזרות ומתפרצות במדרשי ימי הביניים שבאופן מובהק משמרים מדרשים קדומים בעלי גוון מיתי.
(עוד על התופעה הזו במאמר "אורו של חנוך")
