את שבת פרשת בשלח, הידועה כ"שבת שירה", אני אוהבת להקדיש לשירה.

המדרש מתאר (שמות רבה כ"ג י"א):

כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות.

לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת? כך הן.

הצרות באות עליהן והיו אומרים שירות בלשון נקבות…. 

אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות בו… באותה שעה אומרים שיר לשון זכר שנאמר (תהלים צ"ח, א') "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ".

המדרש מסביר שבעולם שלנו השירה – האמנות, היא נקבית במהותה, משום שהיא מדמה לידה. הורתה בייסורים ומהם היא פורצת. אכן כל יצירה, כמו לידה, מביאה לעולם יצור חדש. ממש כמו ששר יהונתן גפן:

איך שיר נולד כמו תינוק. בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה.

המדרש מדמיין עולם מושלם. שבו היצירה אינה כרוכה בייסורים. היא חידוש ולא לידה. היא שיר ולא שירה. אולם עד כדי כך רחוקה האפשרות של יצירה ללא כאב מעולמנו, שהמדרש אפילו לא מצליח לדמיין אותה אלא "לעתיד לבוא" – בעולם מושלם ושונה מכל מה שאנחנו מכירים. עולם מדומיין של לידה זכרית.

המדרש הזה, שמופיע בשמות רבה על שירת הים, לכאורה שירת ניצחון מפוארת ושמחה, יודע שללא גלות מצרים, עבדות מצרים והבריחה ממצרים, לא היתה נולדת השירה הזו.

בשיר מרגש של מרים קוצ'יק שפר, שמספר על מצולות, נדמה כי בגלוי היא מזכירה את ספר יונה אולם בסמוי היא דנה בשאלה איזו שירה ניתן לשיר כשאלהים אינו מציל את אנשי נינווה. איזו שירה ניתן לשיר כשהמצרים טובעים במצולות למול עינינו. מהי באמת ההרגשה? 

מה שחשבתי תהום היה שער / מרים קוצ'יק שפר

מָה חָשַׁבְתְּ לְעַצְמְךָ בְּעוֹד כּוֹכָבִים מְהַדְהֲדִים

אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁנּוֹתַר

יֵשׁ מִי שֶׁיָּכוֹל לִבְרֹחַ מִן הַקּוֹלוֹת שֶׁבִּפְנִים?

הַצַּעֲצוּעִים

שֶׁנּוֹתְרוּ בּוֹעֲרִים בַּפִּנָּה,

הַסְּפָרִים

הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת

שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ יוֹתֵר בַּחֹרִים שֶׁבַּלֵּב

הַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת תָּמִיד בָּאֲוִיר

אֵין לִי תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת

אֵין דָּג שֶׁיִּבְלַע וְיָקִיא

רַק שׁוּב וָשׁוּב לָרֶדֶת

מְצוּלוֹת.

(הזמן עצר בנהרות, עמ' 24)

אני מבקשת להציע את השיר הזה כתיקון לשירת הים ברוח הנזיפה המדרשית:  "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"? ולהפנות את תשומת לבנו שבמדרש כמו בשיר של מרים יצירה כרוכה בייסורים, או במילותיה: "מה שחשבתי תהום היה שער" – לפחות בעולמנו הנוכחי.

שבת של שלום ותהומות שהופכים לשערים.