פרשת ויחי מתארת בפרוטרוט את מות יעקב – הן את הרגעים לפני מותו והן את העיסוק בחניטתו, אבלו וקבורתו – פירוט שלא מצאנו לגבי אף אחד מגיבורי המקרא האחרים. נראה שספר בראשית שהכריז על עצמו (בראשית ה' א'): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" ופתח בבריאה, מבקש לסיים מבחינה תמטית בעיסוק במוות. נדמה שמבנה הספר מבקש ללמד אותנו ששתי העובדות המכריעות ביותר בתולדותיו של אדם הן עובדת היותו נברא בידי האל ועובדת מותו הידוע מראש, ובתווך פרשת חייו היא פרשת משפחתו – הוריו, ילדיו ובני או בנות זוגו. שיא עבודת ה' של אברהם משמעה הקרבת בנו. המלחמה אליה הוא יוצא כרוכה בהצלת בן אחיו וכך גם משפטו מול אלהים בסיפור סדום. הדיפלומטיה איתה הוא מתמודד נעה בין הקרבת אשתו או הסיכון שהיא מסכנת אותו לבין הצורך בקבורתה. וכך כל סיפורי ספר בראשית. ספר בראשית אינו מכיר במפעל חיים שאינו שזור בעבותות היחסים המשפחתיים, נובע מהם ומשליך עליהם ישירות. זה ספר תולדות אנושיותנו ומכאן נגזרות שמחותינו ואבלנו.

***

סיפור מותו של יעקב נפתח בפסוק (בראשית מ"ח ט'):

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (אחרי צוואתו של יעקב) וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.

המשך הסיפור מגלה לנו ש"אָבִיךָ חֹלֶה" משמעו אביך גוסס. כעת יוסף צריך להתמודד עם מותו של יעקב. במדרש תנחומא לפרשת ויחי (מ"ז ד') מפרש המדרש:

"וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה".

ילמדנו רבנו, מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים?

כך שנו רבותינו: אין מברכין לא על האור ולא על הבשמים של מתים.

מאי טעמא (מה הסיבה)?

שכתוב (תהלים קט"ו, י"ז): "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ".

המדרש מציע שההתמודדות הראשונה של יוסף עם המוות היא התמודדות הלכתית. ראשית מוטל על יוסף להאיר את מיטתו של יעקב המת בנרות ולפזר סביבה בשמים, כי כך המנהג בתקופת חז"ל לכבד את המת עד קבורתו. אבל אסור לו לברך על הנרות והבשמים. (ומשמע מהדיון שבירכו על הנר לאו דווקא בקשר להבדלה אלא על עצם ההנאה מהאור כמו שמברכים על בשמים בכל עת שנהנים מהם, כמו שמברכים על מאכלים בכל עת שנהנים מהם.) המדרש ההלכתי רגיש לכך שפשט המקרא של פרשת ויחי הוא דיון בהתמודדות עם המוות. המדרש יכול היה להעמיד את ההלכה הזו ברגע מותו של יעקב, אבל הוא מעמיד את ההתמודדות עם המוות טרם מותו של יעקב. בכך מבהיר המדרש שברגע שהמשפחה עומדת למראשות הגוסס מתחילה ההתמודדות, וברגע הזה ההתמודדות הראויה היא שקיעה בהלכה. אל מול ההלם והאלם הבלבול וחוסר האונים המדרש מציע הכוונה תרבותית של "עשה" ו"אל תעשה" שהמשפחה יכולה וצריכה לשקוע בה, ואחזקה תרבותית – עולם המשמעות של ההלכה.

כל מי שליווה משפחות לנוכח המוות מכיר את העוצמה הפסיכולוגית שמציע המדרש. שוב ושוב נאחזות משפחות, גם הרחוקות מעולמה של ההלכה, בפרטיה, כדי להתמודד "נכון" עם מות יקירן. הדבר חוזר בכל הדתות והתרבויות. גם בני משפחה אתאיסטים חוזרים ומבקשים אנשי דת וטקס מסוגים שונים. אלא שבאופן מפתיע ההלכה, שזו כאילו שעתה הגדולה, מסיגה את עצמה ומורה לאבלים שלא לברך את הברכות שמזמנים מנהגי האבל. מדוע?

המדרש מסביר שלהלכה יש מסר חשוב יותר מעצם החינוך של האבלים לברך: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ". מוות וברכות אינם הולכים יחד. מוות הלכה ומצוות אינם הולכים יחד. ההלכה עקבית מאוד בעניין הזה. מצווה לקבור את המת, אולם מעולם לא שמענו שמברכים על המצווה הזו. לא מברכים על טיהור המת, לא על הנרות והבשמים שמעטרים אותו בהם, גם לא על התכריכים שעוטפים אותו בהם. הגמרא אף מציינת שתכריכים יכולים להיות בגד כלאיים שככלל אסור להשתמש בהם או אפילו להנות מהם (בבלי, נידה ס"א ב'). הברכה היחידה שמברכים האבלים היא ברכת צידוק הדין. ברכה העוסקת בהתמודדותם שלהם עם תחושת הכעס והעוול שמעורר האבל. ההלכה מבקשת לסמן את עצמה כ"תורת חיים" במלוא מובן המשמעות של הביטוי – עוסקת רק בחיים, מעוניינת רק בחיים, חלה רק על החיים, ומברכת ומצווה לברך רק על החיים. העובדה שאלהים הוא גם הממית אינה מובילה לכך שאנחנו מברכים אותו על כך בשעה שתכונתו זו עומדת בפנינו, משום שההלכה נזהרת מכל דתיות של מוות.

אולם המדרש כמו המדרש, מיד אחרי שהוא מסר לאבל את מסר האבחנה החותכת בין החיים למוות עובר מיד לטשטוש האבחנה. ליציאה כנגד סופיות המוות וניפרדותו המוחלטת מהחיים. המדרש כדרכו חותר תחת ההלכה שכרגע הוא הביא ומסמן בכך גם את השלב האמוני המשלים את ההתמודדות הראשונית עם האבל:

אמר רבי מאיר: מתי עובדי עבודה זרה מתין. אבל מתיהן של ישראל אינן מתים, מפני שבזכותן החיים עומדין. שכן אתה מוצא, כשעשו ישראל אותו מעשה (את מעשה העגל), אלולי שהזכיר משה רבנו זכות האבות, כבר היו אבודין ישראל מן העולם, שנאמר (שמות ל"ב י"ג): "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ".

(להרחבה על זכות אבות)

נדמה שכיום בכלל לא צריך להסביר לנו שבזכות מתינו חדשות לבקרים אנחנו חיים. זה לא תלוי באמונה בהישארות הנפש, או באמונה בזכות אבות. זוהי המציאות הפשוטה של הגנה על המולדת. אבל ראוי לשים לב שהמדרש מבקש מאיתנו להאמין שמשמעותו האחרונה של המוות היא החיים… והמשפחה. מהי משמעות מותם של אברהם יצחק ויעקב? – השמירה מאובדן צאצאיהם.

בהתמודדות עם האבל שמציע המדרש שזורות המצווה והאמונה כדרכים משלימות להתמודדות. אבל בעיני ההצעה הפסיכולוגית העוצמתית ביותר של המדרש היא שהאבחנה החותכת בין החיים למוות, בסופו של דבר אינה מנוגדת לאמונה שהמתים והחיים אחוזים זה בזה. אלו שני הקצוות של אותו חבל, ובשניהם הדתיות ובכלל המשמעות טמונה בחיים.

אבל מודה ומתוודה שלמצב רוחי הנוכחי אני זקוקה למדרש אבלות שונה. בעבורי המדרש המדויק ביותר לפרשת "ויחי" הוא שירו של אברהם חלפי:

ונחיה / אברהם חלפי

אָבְדוּ הַחַיִּים. אָבְדוּ – וְנִחְיֶה.

וְנִחְיֶה, וְנִלְעַג לְךָ, מָוֶת.

כָּכָה נִחְיֶה – שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ וָעֹז

עִם הוֹד זָהֳרוֹ הָאַלְמָוֶת.

נִנְשֹׁם. כֵּן, בְּזַעַם נִנְשֹׁם – וְנִחְיֶה,

אַף אִם פַּחַד יִבְלֹם אֶת פִּינוּ.

הֲיֵשׁ עוֹד לִפְחֹד? מִפְּנֵי מָה, אֱלֹהִים,

אַחֲרֵי אָבְדָנִים שֶׁרָאִינוּ?

נִנְשֹׁם. וְנִזְעַם. וְנִחְיֶה. וְנִלְעַג

אִם יִפְּלוּ גַּם שָׁמַיִם עָלֵינוּ.

אָבְדוּ הַחַיִּים. אַךְ אָנוּ נִזְעַק

אֶת זַעֲקַת אַלְמוֹתֵנוּ.

איני יודעת איך ומתי ננוחם מאבלנו הנוכחי. אבל אני מרגישה ששלושת המדרשים מעניקים לנו כלי עבודה משמעותיים להתמודדות המוטלת עלינו כיחידים כקהילות וכעם.

שבת של שלום ונחמה.

פורסם ביום 23.12.23