הקריאה בספר דברים תמיד מתחילה בשבוע שחל בו ט' באב. תמיד חשבתי שאמוראי בבל קבעו זאת כך, כדי שההתחלה המתחדשת תתערב עם החורבן הישן. שלא נחווה את זה מבלי זו. מדרש רבה על מגילת איכה פותח בדיוק בעירוב הזה ומתייחס לתיאורו של משה כיצד יצר הנהגה עוד בתחילת המסע במדבר. כשהיה צריך להתמודד עם הריבוי המבורך של עם ישראל, ממש כמו שהובטח לאברהם אבינו, ככוכבי השמים לרוב (דברים א' י'-י"ג):
ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.
על ה"אֵיכָה אֶשָּׂא"? כשמרוב טובה משה לא יודע איך יוכל להנהיג את העם והוא מרחיב ומסעף את ההנהגה אומר המדרש (איכה רבה א' א'):
שלשה נתנבאו בלשון איכה: משה ישעיה וירמיה.
משה אמר (דברים א, י"ב): "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" וגו'.
ישעיה אמר (ישעיה א, כ"א): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה (מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים")
ירמיה אמר "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (הָעִיר רַבָּתִי עָם" – לאחר החורבן).
אמר רבי לוי משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין (מלווים).
אחד ראה אותה בשלוותה.
ואחד ראה אותה בפחזותה.
ואחד ראה אותה בניוולה.
כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם".
ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה".
ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "אֵיכָה יָשְׁבָה".
המדרש ממצב לנו את החורבן בתוך היסטוריוסופיה הגליאנית, שמתחילה בפרשת השבוע. כל עם ותרבות מופיעים בהיסטוריה ומגיעים לשיא כוחם והשפעתם – "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב", מתנוונים (בשחיתותם) – "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה" ואז נחרבים. כשפרנץ רוזנצווייג יוצא כנגד הציונות הוא מזהיר בדיוק מפני ההיסטוריוסופיה ההגליאנית הזו. אם עם ישראל יחזור להיסטוריה, לעסוק בשאלות של הנהגה ראויה ככל חברה רגילה, ממש כמו משה רבנו, על כרחו הוא יאלץ להתמודד עם ההכרח ההיסטורי ההגליאני הטומן בחורבו ניוון ולבסוף חורבן.
אבל עצם כתיבת המדרש, כמו האבל של ט' באב הם ניצחון על החורבן. היצירה המחדשת מוכיחה שבאופן עמוק אין חורבן. האבל על החורבן הוא הניצחון היהודי על ההכרח ההגליאני.
ובכל זאת, באיזה "איכה" אנו נמצאים כעת?
