משירת הסטיקר.

לפי ההלכה אבלים אסורים בלימוד תורה. כי לימוד משמח ומחזק. והשבוע חזקה עלינו שכולנו אבלים. אבל לימוד משמח ומחזק. אז אי אפשר ללמוד תורה ואי אפשר שלא. אנסה להביא רק משהו קצר מענייני דיומא על הציווי הראשון שצווה אדם מעולם (בראשית ב' ט"ז-י"ז):

וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

הרמב"ם מסביר את הציווי הראשון ואת החטא הראשון כך (מורה נבוכים א' ב'):

השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם – והיא שלמותו האחרונה – הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור, וציווה אותו… ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור.

ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות… בלשוננו אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר; ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים.

כאשר היה  במצבו השלם הגמור ביותר… לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי, והוא חשיפת הערווה… וכאשר המרה ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים… ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים.

נדמה לי שאין פרשנות רדיקלית מזו בכל תולדות היהדות. לפי הרמב"ם, ערכים (=טוב ורע) הם התוצר של תאוותנו לדמיונות ולתענוגות הגוף(!) ומרגע שהתחלנו לעסוק בערכים אנו מתים בהמונינו. כמו שהזהירה התורה "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".  השבוע ספציפית ידוע על מעל 4,500 איש (והמספר האמיתי כנראה גבוה משמעותית) שנהרגו נפצעו נחטפו ושילמו בגופם ובנפשם במאבק על ערכים דתיים ולאומיים (מבלי לספור את העזתים שאני מודה שפחות מתאים לי לספור אותם השבוע על אף שאני עוקבת אחרי המספרים ויודעת אותם). חמאס לחמו בנו על פי ערכיהם ואנחנו  נלחמים בהם על פי ערכינו. (והשבוע אולי קצת יותר על פי ערכיהם רחמנא ליצלן) ואי"ה נצח ישראל שלא ישקר ולא יינחם יכתוב את המפורסמות. את המשך הנרטיב של טוב ורע. כי המנצחים כותבים לא רק את ההיסטוריה אלא גם את ההיסטוריוסופיה.

תמיד שנאתי את הפירוש הזה של הרמב"ם. על אמונתו הבלתי נתפסת בראציונאליזם. כאילו ניתן לדמיין בכלל חיים של אמת ושקר. כאילו האמת עצמה, בכל תחום שהוא, אינה נשענת על הנחות יסוד שרירותיות. כאילו אפשר להיות אדם שלם או בכלל אנושי בלי טוב ויפה. אבל השבוע הבנתי את המלחמה ההירואית של הרמב"ם, דמיונית ככל שתהיה – על אמת ושקר לא הורגים. אמת ושקר מוכיחים ומפריכים. על טוב ורע הורגים. כי אין דרך אחרת להבטיח את מה שמעיקרו אין לו ביסוס. הוא מהמפורסמות. הרמב"ם רצה שנפסיק להרוג ולמות. הוא הרים דגל רדיקלי כנגד הברבריות האנושית והצביע על כך שהמוות שבני אדם גורמים זה לזה מתחולל בעיקרו באמצעות ערכים. הוא רצה שנשב באקדמיות ממוזגות ונוכיח ונפריך. ובעיקר נוכל לדון. שלא נבכה מתים על מזבח ערכים דמיוניים שלא משנה כמה הם נעלים טהורים ומקודשים הם תמיד נגועים בעומקם בדמיונותינו ותאוותינו. שלא נבכה.

מן השמים ננוחם.

שבת של שלום.

נ.ב. פסוק לשבת (בראשית ו' ו'):

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

כי לפעמים אלהים מרגיש כמונו.

פורסם ביום 13.10.23.