פרשת בהעלתך פותחת בתפקידו של אהרן להעלות אור במנורת המקדש (במדבר ח' ב'):
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
המדרש מאוד מוטרד מכך שנחשוב חלילה שאלהים זקוק לאור שלנו והוא מתאמץ להוכיח בלהטוטנות דרשנית אינסופית שזה רק בשבילנו. אבל אז, באמצען של ההוכחות המדרשיות, מתחבא לו מדרש קטן שמספר לנו משהו אחר, גם על עצמנו וגם על אלהים (במדבר רבה ט"ו ז'):
אמר רבי חנינא: אמר הקדוש ברוך הוא, עינים שיש בך יש בתוכן לבן ושחור, ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור.
ומה אם עיניך שיש בתוכן שחור ולבן אין אתה רואה אלא מתוך השחור,
הקב"ה שכולו אורה הוא צריך לאורה שלכם?
המדרש מתייחס למבנה העין שלנו, והוא עומד על המידע הפשוט שאפשר לראות החוצה רק מהחלק השחור שבאישון שלנו – רק במקום שפעור בנו חור. המדרש כמובן יודע שכדי שנראה מתוך שחור עינינו אנחנו זקוקים לנר.
לכאורה המדרש מסביר שאלהים שכולו אור אינו צריך את האור שלנו. הוא הרי אפשר לנו לראות מתוך החשיכה שבתוכנו, כלומר מתוך חור העין, אז בוודאי שהוא יכול לראות בלי אור. אבל במחשבה שניה, המסקנה הזו אינה מתאימה למשל על העין. אם אלהים הוא כולו אור הרי הוא מקביל לחלק הלבן שבעין שלנו, ומכאן, עד כמה שקשה לכתוב זאת – שאינו יכול לראות כלום.
לפי הפירוש הזה סיום המדרש אינו שאלה אלא קביעה "אלהים שכולו אורה (ולכן אינו יכול לראות) צריך לאורה שלכם!" (וזה סימן שיש בו גם חור שחור המקביל לשחור שבעינינו. ולכן לו, כמו לנו, יש שימוש באור.)
המדרש מספר לנו שללא החורים השחורים שבתוכנו לא היינו יכולים לראות דבר. לא היה לנו זולת – לא אהבה, לא משפחה ולא ידידות. כשאנו מסתכלים על הזולת יש תמיד ילד קטן או ילדה קטנה בתוכנו שרוצים שהזולת ידליק לנו נר, ויגרש לנו את החושך. איכשהו, אפילו שעיקר העין שלנו הוא חושך, אנחנו מפחדים מהחושך.
המדרש רומז שאם אלהים רואה, ואם אלהים ברא זולת, ואם הוא ביקש ממנו להדליק לו נרות, אולי גם הוא מכיר את החוויה הזו. המדרש חוזר ומזכיר לנו שעל אף שאלהים "כולו אור" וגדול ונשגב, בעומק החוויה האנושית, שם נמצא האלהי. ממש בתוך הפחדים והרגשות הכי ראשוניים שלנו מתרחש המפגש עם האלהי.
