פסוקי פרשת ויגש  כל כך מרגשים, ומלמדים אותנו משהו כל כך עמוק על איחוי שברים במשפחה ועל ריפויים, שאיני יודעת אם נכון בכלל לדרוש אותם.

אני מבקשת להתמקד במפגש בן שני פסוקים. גיבורי המפגש הם יעקב ויוסף שלא התראו כבר 17 שנה. שניהם, מנקודת מבטם הסובייקטיבית, חוו בגידה הדדית כה חריפה, שספק אם יכול להימצא לה מרפא. יוסף יודע שאביו שלח אותו אל אחיו השונאים והרצחניים. וכל זאת רק כדי לראות מה שלומם (בראשית ל"ז י"ד):

לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן.

הסיטואציה המתוחה הזו מקנה משמעות צינית וכואבת במיוחד למילותיו של הנביא ירמיהו (ח' י"א) "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם"… מה יכול יוסף לחשוב מלבד שאביו האוהב בגד בו וחבר אל אחיו לרוצחו? גם שנים אח"כ מבטא יוסף את כאב הנטישה של אביו בשמו של בנו הגדול (בראשית, מ"א, נ"א):

נַשַּׁנִי אֱלֹהִים… אֵת כָּל בֵּית אָבִי.

יעקב, שבמשך שנים היה בבחינת אב שכול הממאן להתנחם (בראשית ל"ז ל"ה):

וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה.

מגלה שבנו לא בא לדרוש בשלומו גם כשהיה משנה למלך, גם כשעמדו לרשותו משרתים ושליחים ועגלות. מה יכול יעקב לחשוב מלבד זה שבנו האהוב, אשר בו השקיע את כל אהבתו, בנו יפה התואר שהיה נחמתו על לכתה של אשתו האהובה ויפת התואר, בן זקוניו – התנכר לו?! כמה זעם, מרירות, עלבון והאשמות נוקבות עד תהום מזמין האיחוד ביניהם?! כאם וכבת גם יחד, ליבי הומה לכאבם של יעקב ויוסף. אני מנסה להעלות בדעתי מפגש משפחתי אחרי מריבה ולו טריוויאלית. כמה כעס, האשמה ועלבון יש בה? קל וחומר בבגידה של שנים ארוכות. בגידה שהובילה לניתוק של שנים. לכאב שנראה חסר נחמה.

יעקב ויוסף מעניקים לנו שיעור באהבה ואיחוי קרעים משפחתיים, במילים, שאיני יודעת איך אפשר שלא לדמוע כשקוראים אותן (בראשית מ"ו כ"ט – ל'):

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי.

חיבוק. שמחה. געגוע. פורקן. נחמה והשלמה. אפילו לא התחשבנות קטנה. בלי הסברים. בלי תירוצים. בלי תביעות ודרישות וחרטות והתנצלויות.

המדרש מספר שלאורך כל שנות הבגידה לכאורה, שמר יוסף את אביו כמצפן מוסרי וזהותי. בשיא רדיפתו בידי אשת פוטיפר מתאר המדרש (בבלי, סוטה ל"ו ב'): 

באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון.

בעיני רוחו ממשיך יוסף לשמוע את קולו של אביו. דיוקנו של אביו בלבו מאפשר לו לעמוד מול נסיון אונס ועלילה מרושעים והרי סכנה. למול האלם האוחז נפגעים רבים, למול הרצון לשתף פעולה מתוך פחד ואימה, האופייניים כל כך לסיטואציה – מצליח יוסף לשמור על זהותו. להשמיע קול. לבטא את רצונו. כי דמות דיוקנו של אביו מתגלה אליו. 

נדמה לי שאולי זה מה שאפשר להם מפגש כה מרפא. למרות החשד והחשש ההדדי, לשניהם יש חוויה בסיסית של אהבה השלובה בעומק זהותם. האחד בעומק זהותו כאב. השני בעומק זהותו כאדם.

בעיני המדרש שמתאר הכי במדוייק את שאירע במפגש הזה הוא שירה הידוע של דפנה עבר הדני:

שוב / דפנה עבר הדני

 חזרת פתאום

הנה אתה בבית

תן לי להביט בך

בין עיניך צצו שני קמטים

אדליק ת'תנור,

תראי יהיה בסדר

בואי לא נדבר עכשיו

עוד יבוא הזמן להסברים

אם, אם רק,

ורק אם נרצה,

נהיה פה גם מחר

לא נתנצל – כעת זה לא נראה חשוב

תני לי דקה להתרגל אלייך שוב…

יעקב ויוסף מסוגלים להכיר בכך ש"גם לך היה ודאי לא קל"… ומכאן הכל נמחל. ניתן להתחיל מחדש.

שבת של שלום ריפוי ומחילה.