בפרשת שמות משה עומד מול הסנה הבוער ואלהים מצווה אותו (שמות ג' ה'):

וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם. שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא.

על כך מעיר המדרש (שמות רבה ב' ו'):

"שַׁל נְעָלֶיךָ"

כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל וכן ביהושע (יהושע ה' ט"ו) "שַׁל נְעָלֶיךָ" (כשיהושע נפגש ביריחו עם שר צבא ה') וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים.

החובה לעמוד יחפים מול האל יכולה לפתוח לנו צוהר לעומק תפיסת ההתגלות. רבנו בחיי (רבנו בחיי אבן פקודה. ספרד. המאה ה-11, פירוש על שמות ג' ה') מציע ליחפנות את ההסבר הבא:

…לפי שהשכינה נאצלת מן הקדש פתח לו פתח להתבונן בקדש והזכיר לו אדמת הקדש.

רבנו בחיי עומד על כך שבתחילת הפסוק אלהים מרחיק את משה – "אַל תִּקְרַב הֲלֹם". מנגד הוא יוצר עבורו מגע עם הקדש. חליצת הנעליים מסמלת את המגע הישיר, הגופני, עם אדמת הקדש. לפי הפירוש הזה היחפנות היא התערטלות סמלית שמטרתה יצירת חיבור גופני. ממילא ההתגלות עצמה היא מצב רוחני וגופני של חיבור. 

אלא שאנחנו (כמו הדרשן) מכירים את האיסור על נעילת הסנדל (שבמקורו הוא חיוב ללכת יחף) כחלק מעינויי יום כיפור. (משנה יומא ח' א'):

יום הכיפורים אסור… בנעילת הסנדל…

במילים אחרות, כשהמדרש קובע שבשעת התגלות חובה להיות יחפים, בהכרח הוא נושא עימו את המטען הסימלי של סיגוף.

הנבואה מגלה לנו את הכפילות הזו, הקיימת בהתגלות. כך למשל עירום כחלק מפריצת גבולות הגוף שבהתגלות מתוארת בבהירות בנבואתו של שאול, המתוארת כחוויית הנבואה הידועה ברבים (שמואל א' י"ט כ"ג-כ"ד):

וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא… וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו..  וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה. עַל כֵּן, יֹאמְרוּ "הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִם".

אבל הנבואה מלמדת אותנו שהתגלות היא גם אירוע מכאיב. כך מתאר ישעיהו (ישעיה ו' ה'):

אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי.

כך יחזקאל מתאר (יחזקאל ג' י"ד):

וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה.

נדמה שהמדרש מבקש מאיתנו להרהר גם בסבל ובהתנגדות הכרוכים בהתגלות. הפער בין מי שנחה עליו הרוח לבין החברה הסובבת (ישעיהו). תחושת האמת והשליחות הבוערת שהופכת את ההתגלות למקור זעם (יחזקאל). התגלות יכולה להיות מסוכנת וגם בודדה. כידוע אנשי דת על אמיתותיהם שהתגלו להם  הם מהדברים המסוכנים הקיימים. ובכל זאת הרמב"ם, בעקבות פשט התורה, מעמיד את הנבואה כאידיאה של שלמות. המסורת שלנו, כמו כל מסורת דתית, אולי כמו בסיסה של הנפש האנושית, כמהה להתגלות.

****

מול אידיאת היחפנות בנוכחות הקדש התפתחה מגמה הלכתית הפוכה בתכלית. המשנה (מגילה ד' ו') קובעת:

פוחח… אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו.

רש"י מסביר ש"הפוחח" הוא מי שרגליו מגולות ומכאן (ומעוד כמה מקורות תלמודיים) לומדים פוסקי הלכה רבים שאסור להתפלל יחפים. השאלה אם מותר להתפלל יחפים (מלבד ביום כיפור) שנויה במחלוקת פוסקים לאורך דורות רבים ועד ימינו ממש. מעניינת במיוחד עמדתו של הרמב"ם (משנה תורה הלכות תפילה ה, הלכה ה): 

לא יעמוד בתפלה… ברגלים מגולות, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים.

לגישת הרמב"ם השאלה האם ראוי לעמוד מול האל יחף היא שאלה של מנהג ומה שקובע הוא הצורך להתייחס אל גדולתו וכבודו של האל. ברי שבדיון ההלכתי המסועף על תפילה היחפנות איננה ערך כפי שמוצג במדרש אלא לכל היותר אפשרות. בניגוד למדרש שהעמיד את החוויה האנושית במרכז המפגש בין האדם לאל. הערך המוצב בהלכות התפילה מעמיד את דמות האל במרכז חוויית המפגש. נעילת הסנדל בתפילה היא הכרה בגדולתו וכבודו של האל. ניתן לומר שזהו הפער בין התגלות בה האל פונה לאדם, לתפילה בה האדם פונה לאל. אבל ניתן לראות בכך שינוי מגמה בתפיסת המסורת את העמידה מול האל. ממסורת הממוקדת בחוויה האנושית למסורת הממוקדת בכבודו של האל.

***

במסורת היהודית באופן די מובהק היסטורית, התפילה החליפה את ההתגלות. אנו יודעים מיוספוס פלביוס שבסוף ימי בית שני המקדש מלא בנביאים. יש ראיות שלפחות חלק משכבת ההנהגה, המכונה "הסופרים", הנהגה שחז"ל העלימו, הוכרה כנביאים. חז"ל טענו לביטול הנבואה. בכך הם שללו את אפשרות ההתגלות הישירה. מנגד התפילה הפכה מהר מאוד, לפי המסורת כבר בדור יבנה, לחובה ממוסדת שעומדת במרכז החיים היהודיים באופן יומיומי. במילים אחרות, חז"ל הפכו את המסורת של התגלות – שהיא בעיקרה מסורת של ידיעה, למסורת של תפילה – שהיא בעיקרה מסורת של שאלה. לשאול מה' ואת ה' – ולוותר על המענה, לפחות על המענה הישיר.

עד לאחרונה הערכתי מאוד את המהפכה המסורתית הזו שיש בה ענווה כלפי האמת והטוב. חשבתי שמגמות רלטיביסטיות ופוסט-מודרניות בימינו ממשיכות את מגמת הענווה שחז"ל העמידו במהפכה הזו. מהפכת נעילת הסנדל… המציאות הפוליטית מוכיחה שמהפכת הענווה כשלה. שגם הציבורים הפרוגרסיביים שלהלכה טוענים שהם אינם יודעים, שהספקנות מדריכה אותם – יודעים. יודעים באופן מוחלט מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע. ואם ישנו צורך אנושי בידיעה, אני מעדיפה בהרבה את ההתגלות האלוהית – האקסטטית ביסודה, האישית, החווייתית.

בימים קשים, האמונה שהתגלות היא אפשרית, ושכל שצריך בשבילה הוא להשיל את נעליי, מחזקת את רוחי. ואף על פי שתתמהמה, עם כל זה אחכה לה בכל יום…

שבת של שלום ונחמות.