נושאן ההיסטורי של ההפטרות לפרשת וארא ופרשת בא הוא אחד. שתי נבואות, האחת של יחזקאל והשניה של ירמיהו, על מלחמה בין מצרים לבבל שבה עתידה לנצח בבל בראשות נבוכראצר [כך במקור] ומצרים תנחל תבוסה קשה. שני הנביאים טועים. אולם יחזקאל המנבא תבוסה זו (יחזקאל כ"ט א'-כ') מנמק את נבואתו באימפריאליזם המצרי והאלהת מלכי מצרים. ירמיהו (ירמיהו מ"ו י"ג-כ"ח. בו קוראים בהפטרה לפרשת בא) לכאורה לא מציע כל הנמקה. אבל במהלך הנבואה הקצרה הזו ממשיל ירמיהו את מצרים לעגלה (ירמיהו מ"ו כ'-כ"א):

עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.

רד"ק (רבי דוד קמחי, צרפת, המאה ה-12-13) מסביר שזו אידיאת יופי מקראית:

"יפה פיה" ונכפלו בה העי"ן והלמ"ד (ע' הפעל ול' הפעל – פ.ה.) לרב היופי. ודימה מצרים לעגלה יפהפיה לרב יפיה ודשנה. וכן כִּנה הכתוב הנשים היפות והדשנות (עמוס ד' א') "פָּרוֹת הַבָּשָׁן".

אולם כשמעיינים בעמוס רואים שפרות הבשן הן נשים שמנות ודשנות מרוב עושר וכח. במקור זו נבואת זעם על נשים רעות ועושקות. לא בדיוק היופי הוא המאפיין אותן. האם באמת ירמיהו ראה פרות וחשב שהן סמל היופי? אני מבקשת להציע שהדימוי עצמו הוא מדרש.

****

מסוף האלף ה-4 לפנה"ס ועד התקופה הרומית (למעלה משלושת אלפים שנה!) היה השור הקדוש אפיס, בנה של האלה חתחור, אחד מאלי מצרים. יש עדויות במשך אלפי שנים לפולחן של אפיס, אבל מה שחשוב יותר לענייננו הוא שמלכי מצרים כונו פעם אחר פעם "שור חזק של אמו חתחור", דהיינו זוהו עם האל – השור אפיס. מלכות מצריות מעולם לא כונו כך. זה היה דימוי גברי של כוח ופריון להאלהתם של מלכי מצרים.

דימוי זה שימש בכל הסביבה: בכנען השור ייצג לפי אותם דימויים את אל הסערה בעל; ונראה שגם ברכת יוסף (דברים ל"ג י"ז) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ"  מתייחסת לסממני המלכות של יוסף – ואפילו סממני מלכות בעלי כח מיתי.

אם כך, להפוך את "השור החזק" ל"עגלה יפהפיה" אינו דימוי ליופי, אלא ביזוי באמצעות העמדת הגברי כנשי. כמו אינספור פעמים בהיסטוריה, מאז ולמרבה הצער עד ימינו אלה, הסבה מילולית של המין החזק למין היפה מסמנת זלזול. מסתבר שירמיהו, ממש כמו יחזקאל, שונא את האלהתם של מלכי מצרים. יחזקאל מציין את האלהת המלכים בכך שהם רואים עצמם כבוראי עצמם ובעלי היאור. ירמיהו פשוט צוחק על דימוי האלהות של המלכים.

רד"ק שחי יותר מ-700 שנה אחרי שפולחן אפיס (אפילו בגרסתו הרומית המאומצת) חדל, לא מבין את האירוניה. הוא עושה תיקון פמיניסטי לשימוש של ירמיהו בנשיות כביזוי, ומחזיר את העגלה להיות פשוט יפהפיה – כמחמאה (רגע לפני חורבנה). אבל לכתחילה, ירמיהו מבזה באמצעות הדימוי את מצרים על האלהת מלכיה.

****

לדימוי מצרים כעגלה יש רובד נוסף. כשנביא יהודאי משתמש בדימויי עגלים – לעולם אין זה דימוי ניטרלי. עגל הוא אייקון לעבודה זרה, מחטא העגל ועד מקדשי העגלים שבממלכת ישראל. איני יודעת מדוע כרובים כמסד להנכחת האלהות נחשבו אמונה ראויה ונכונה, ואילו עגלים כמסד להנכחת האלהות נחשבו עבודה זרה, אבל כך זה היה. באמצעות הדימוי מדגיש ירמיהו את מצרים כסמל לעבודה זרה.

לדימוי הזה יש מצע היסטורי–פוליטי מובהק. מצרים אחראית ישירות או בעקיפין לחיסולם של שני המלכים שהכי נלחמו בעבודה זרה בכלל ובעבודת עגלים בפרט. מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, כורת ברית עם מצרים ולכן מפסיק להעלות מס לאשור. בתגובה אשור פושטת על ישראל ומחסלת אותה. קולה של בת הברית המצרית לא נזכר ולו ברמז (מלכים ב' פרק י"ז). 

אבל הושע בן אלה גם מתייחד משאר מלכי ישראל בציון "כמעט עובר" בעיני ספר מלכים. באופן חריג הוא אינו נאשם ב"חטאת ירבעם בן נבט" (הקמת מקדשי העגלים) כשאר מלכי ישראל. ובלשון המקרא (שם, פס' ב'): 

וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה',  רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.

זו המחמאה הגדולה ביותר שספר מלכים  מואיל להעניק למלך ישראלי שלא סר למרות מלכי בית דוד, השושלת הראויה לשיטתו. מכאן נראה שהושע בן אלה נלחם בעבודת העגלים הישראלית וניסה לבטלה. (יש לכך גם רמזים בנבואת הנביא הושע בן תקופתו, וכך מבין זאת המלבי"ם.)

אם כך, מצרים לא רק שותפה בכירה בחורבן ישראל, אלא גם עשתה זאת כנגד המלך הישראלי הצדיק ביותר מנקודת המבט התנ"כית. אבל זה קרה קצת יותר מ-100 שנה לפני נבואתו הנוכחית של ירמיהו – בשנת 722 לפנה"ס. אמנם טראומה לאומית ניכרת, אבל ישנה.

בינתיים נוסף לירמיהו חשבון חדש ואישי ביותר עם המצרים. הם הרגו את המלך היהודאי העצמאי והנערץ בן זמנו – יאשיהו (609 לפנה"ס). המלך הצדיק שחידש את עבודת המקדש, הרס את הבמות, ונחשב מיישם המונותאיזם המקראי (ההשקפה הדויטרונומיסטית). מטבע הדברים היה יאשיהו אהוב על נביאי התנ"ך, וירמיהו כתב עליו ספר קינות לאחר מותו (דבה"י ב' ל"ה, כ"ה). יאשיהו נהרג בניסיון למנוע השתלטות מצרית על מדינתו העצמאית, ומחליף אותו מלך שמצרים ממנה – בנו יהויקים. במילים אחרות, פעמיים המצרים הורסים ליהודאים ולישראלים את עצמאותם המדינית ושותפים בהחרבתם. בשני המקרים זה נעשה מול מלכים "צדיקים".

אם עגל הוא תמיד האייקון לעבודה זרה, הרי שפעמיים חיבלו המצרים במלחמה בעבודה הזרה. מצרים היא באמת עגלה יפה פיה. ולא לחינם ירמיהו כפל את "חינה".

אם כך, הדימוי של ירמיהו מהווה הנמקה נוספת בעלת רקע היסטורי-דתי לנבואת הזעם על מצרים. (רקע זה נתמך בהנמקות שמביא ירמיהו לחגיגה על מפלת מצרים מול הבבלים בקרב כרכמיש (605 לפנה"ס) בתחילת פרק מ"ו.)

כפי שכתבתי בתחילה, הדימוי הטעון "עגלה" הוא מדרש – מדרש רב רבדים המכיל בתוכו שכבות של התייחסות פוליטית ודתית. אולי המאפיין הבסיסי ביותר של מדרש ועצם האפשרות לדרוש טמונים במטען המרובה והמגוון של המילים שבהן אנו משתמשים.

שבת של שלום ודימויים.