פרשת פנחס מסתיימת בתיאור מעגל השנה מנקודת מבט מקדשית. התורה פותחת בקרבן התמיד המוקרב יום יום, עוברת לקרבנות המתווספים מדי שבת ומדי ראש חודש, ומסיימת בקרבנות המתווספים בחגים. אלא שהפתיחה בקרבן התמיד מיותרת. שכן כבר הצטווינו עליו בספר שמות בפרשת תצווה (שמות כ"ט ל"ח-מ"ד)

וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ:  כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד… עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

ההקשר לציווי על התמיד בשמות הוא תיאור הקדשת הכהנים. הפשט הוא שקרבן התמיד הוא העבודה הבסיסית והראשונית המקדשת את הכהנים "הלכה למעשה", ואת המזבח והמשכן עצמו. במילים אחרות, המשכן והכהנים מתחילים להיות קדושים ברגע בו מוקרב לראשונה קרבן התמיד. בפרק ההקדשה  שבפרשת תצווה לא מופיעה שום עבודה אחרת של המקדש.

בפרשת פנחס קרבן התמיד הוא לא פחות בסיסי, אולם חשיבותו נובעת מכך שהוא הבסיס של מעגל השנה. גם במועדים המיוחדים שיגרת המקדש אינה מוחלפת אלא רק מתווספים לה קרבנות וטקסים נוספים. אם בפרשת תצווה קרבן התמיד הוא הבסיס לקדושת האדם המקריב והמקום בו מקריבים, בפרשת פנחס קרבן התמיד הוא הבסיס לקדושת הזמן.

****

פרשת פנחס נקראת תמיד בסמוך לי"ז בתמוז הפותח את ימי "בין המצרים", הם 3 שבועות האבל שעד ט' באב. אם בפרשת פנחס נוסד התמיד, בי"ז בתמוז הוא התבטל. כך מתארת המשנה את 5 אירועי החורבן שאירעו בי"ז בתמוז (תענית ד' ו'):

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…
נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

יוספוס פלביוס מתאר לנו כיצד זה קרה (מלחמת היהודים ספר שישי פרק שני א):

וטיטוס… שלח לקרא ליוסף (פלביוס עצמו), כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחודש פּנֵמוס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, אשר נקרא בשם קרבן התמיד, מחֹסר אנשים והעם התעצב על זה מאד. הוא (טיטוס) צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן  (יוחנן מגוש חלב – מנהיג קבוצת הקנאים המרכזית בירושלים בסוף המרד)… “אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחדש את עבודת הזבחים הנפסקה, בידי אנשים אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך… (יוחנן מסרב ויוסף ממשיך) הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם – ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבּדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים (את דבריהם עליך) להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה… אשר גדלת על חקי התורה בועט בּחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר…

לפי התיאור של יוספוס, נראה שיוחנן, מנהיג הקנאים השולט בירושלים מחייב את כל הגברים להילחם ברומאים ולא מותיר אנשים לעבודת המקדש. בפשטות אין לו זמן וכח אדם לקרבנות. הבנה אחרת היא שהמקדש טמא בשל כך שיוחנן נלחם מתוך המקדש (בקבוצות יהודיות מתנגדות) ולכן המקדש טמא בטומאת מת (תיאורים כאלו חוזרים בהרחבה אצל פלביוס), ויוחנן לא מוכן להגביל את המלחמה אל מחוץ למקדש. כך או כך מופסק קרבן התמיד שהוקרב כסידרו מאות שנים ברצף. העם מתמרמר על כך. הרומאים בראשות טיטוס מזהים את ההתמרמרות ושולחים ליוחנן שליח לשכנע אותו להותיר את עבודת המקדש על כנה אולם הוא מסרב. במילים אחרות, הקנאות שמיסודה היתה דתית לאומית כאחת העדיפה את הלאומנות על פני הדתיות. ויוספוס לא מאמין למשמע אוזניו.

לעומת סיפורו של יוספוס שמתרחש כאמור בשנות ה60 המאוחרות של המאה הראשונה לספירה, סיפורה של הגמרא מתרחש בשנות השישים של המאה הראשונה לפני הספירה, 120-130 שנה קודם – במלחמה בין האחים לבית חשמונאי, המיועדים להיות מלכים וכהנים גדולים כאחד – יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס. כך מתארת הגמרא (סוטה מט ב, מנחות סד ב):

תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ (מחוץ לחומות ירושלים) ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה (הכוונה עבודת המקדש) אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו. נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.

גם לסיפור הזה רקע היסטורי שגם הוא מתואר אצל פלביוס (קדמוניות היהודים י"ד 28. שם מדובר על קרבן פסח שמועבר במחיר מופקע באופן קיצוני אבל ללא חזיר). לפי פלביוס למלחמה בין הורקנוס שזוכה לתמיכה יותר עממית לבין אריסטובולוס שזוכה לתמיכה יותר כהנית-צדוקית ישנם שני שלבים. בשלב הראשון אריסטובולוס מנצח את הורקנוס והם כורתים ברית שבה למעשה הורקנוס כפוף לאריסטובולוס (וייתכן שהוא אף חושש לחייו). בשלב הזה נכנס לתמונה יהודי זקן, ממוצא אדומי, בעל קשרים דיפלומטיים ענפים בכל האזור, המשמש דור שני למושלי מחוז אדום – שמו אנטיפטרוס. אנחנו מכירים אותו כאביו של הורדוס המלך. הוא פונה להורקנוס, מקשר בינו לבין המלך הערבי הנבטי באזור, הם מספקים להורקנוס צבא, וביחד הם נלחמים באריסטובולוס. הפעם אריסטובולוס מפסיד בקרב, בורח לירושלים ומתבצר בה. הורקנוס ועוזריו צרים על ירושלים אולם לא מצליחים לכבוש אותה. בסופו של דבר כשפומפיוס הרומי יכבוש את האזור (ב63 לפנה"ס) הוא יסיים את הסכסוך.

מכל מקום, אכן כמסורת שבידי הגמרא אריסטובולוס בתוך ירושלים והורקנוס מעבר לחומה. אריסטובולוס תלוי בהורקנוס לצורך המשכת הקורבנות, וכשהורקנוס מפסיק לשתף פעולה נפסק קרבן התמיד. לטעמי המסורת התלמודית המדברת על זקן הבקי בחכמה יוונית, משמרת את תפקידו של אנטיפטרוס ההלניסטי. אם הסיפור של פלביוס הדגיש את ההיבט של חילול קדושת האדם והזמן. הרי הסיפור התלמודי מדגיש את חילול המקום. הארץ מזדעזעת 400 פרסה.

בשתי המסורות קרבן התמיד בטל בשל מלחמות פנימיות בין יהודים ולא בשל הרומאים. לפי הסיפור של פלביוס זה בשל קנאות קיצונית. לפי הסיפור התלמודי זה בשל תאוות שלטון קיצונית. אבל באופן מפליא, נדמה שהאגדות הללו הן ממש פרשנות או מעין מענה מהופך לפרשת פנחס. פרשת פנחס פותחת בהכרה האלהית במעשהו הקנאי של פנחס הכהן הגדול. אלהים מבטיח לו בתמורה כהונת עולם ואת בריתו שלום (במדבר כ"ה י"ב-י"ג):

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הפרשה מסתיימת במעגל הקורבנות שביסודם קרבן התמיד. הקנאות שביססה את הכהונה והקורבנות בפרשת השבוע היא אותה קנאות שמחסלת את הכהונה והקורבנות בסיפור של פלביוס. הקורבנות שמתבססים על "ברית השלום" שהובטחה לפינחס בפרשה, מתבטלים בשל מלחמת האחים בסיפור החז"לי. אם קרבן התמיד ייצג מפגש של קדושת האדם המקום והזמן, הרי ביטולו מחלל את שלושתם.

האל המתגלה בתורה טוען שניתן לבסס שלטון עד עולם, שלום, ומעגל שנה יהודי על קנאות. האל המתגלה בהיסטוריה מבהיר שלא כך הוא. למעשה זהו הפער הרגיל בין תורות המדברות בשפה של "שלום" ו"עד עולם" – דהיינו הרמוניה, קוהרנטיות חזקה ונצח. לבין ההיסטוריה הרצופה שברים ואירועי חורבן.

שבת של ברית שלום.