פרשת חיי שרה מספרת (בראשית כ"ג ב'):

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

כיצד מספיד אברהם את שרה לפני שהוא בוכה עליה? עוד טרם ירדה לו דמעה אחת הוא כבר הכין נאום? ועוד, מדוע בנוסח המסורה, האות כ' במילה "ולבכתה" כתובה באות קטנה?

על כך מסביר בעל הכתב והקבלה (יעקב צבי מקלנבורג, פולין, המאה ה-18):

לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים וכענין ההספד, וזה גם כן טעם כ' זעירא במלת ולבכתה.

על אנשים שאנחנו מעריכים, שמיצו את חייהם, אין צורך לבכות. רק את געגועינו אנו בוכים. ולא עליהם. יש לנו הזדמנות להספיד ולבכות יחד כדי שנרגיש אנחנו הנשארים, מה שאיבדנו. זו ההזדמנות שלנו לחלוק סיפורים וזיכרונות.

****

הגמרא (בבא בתרא ט"ו ב') דורשת שלאברהם היתה בת. ראיתי בשם הרב אהרן פרידמן מישיבת כרם ביבנה שהסביר על פי המדרש הזה מדוע הכ' במילה "לבכתה" כתובה באות קטנה. לדבריו ביקשה התורה שנקרא לא רק יבוא "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" אלא גם:

לספוד לשרה ולבתה.

אין כוונתו שגם בתה של שרה נפטרה. אלא שחלק מההספד, שעיקר מטרתו להציע נחמה כבוד ומשמעות לחיים, היא לדאוג לחיים. לבני המשפחה שנותרו. על הנשארים מוטלת החובה לא רק להתאבל אלא להציע נחמה ועזרה ממשית. ובפרט לילדים.

פרשת השבוע מזמינה אותנו לחשוב על אופן פרידתנו מאנשים יקרים ללבנו, או על אלו שנמצאים במעגלי חיינו – על יחסנו לאובדנם כמו גם למשפחתם.

שבת של שלום חיים וחסד.