פרשת שמיני כוללת רשימה ארוכה של מוצרים מן החי שאסור לנו לאכול המכונה "פרשת מאכלות אסורות". על דיני הכשרות הללו חוזר מדרש תנחומא ושואל: "מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא" איך יאכלו ישראל. ובלשון המדרש (תנחומא שמות י"א ח'):
וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא, בין ששוחט את הבהמה ואוכל, או אם נוחר ואוכל.
כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו?!
או מה איכפת לו, בין אוכל טהורות לאוכל נבלות?…
בא וראה, מתחילת ברייתו של עולם היה הכל מותר, שנאמר (בראשית ט' ג'): "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל"
ואומר (שם, א' ל"א): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב".
ומעת שעמדו ישראל על הר סיני, הרבה להם תורה ומצות, ליתן להם שכר טוב.
אם כן, למה לא ציוה לאדם הראשון?
אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון מצווה קלה ציוויתי אותו ועבר עליה, וכל המצות הללו היאך יכול לקיים אותם?!
בו ביום שנצטווה,
בו ביום עבר עליה ולא היה יכול לעמוד בצווי שעה אחת.
וכך גם בפיסקה אחת קודם (שם ז'):
מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה, שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצוואר מן הירך?!
תדע, שלא נצטווה השחיטה הזו, אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה.
****
לכאורה השאלה מה אכפת לאלהים היתה יכולה להישאל על הרבה מצוות: מה אכפת לו אם נברך? אם נשב בסכה? מה אכפת לו מהדינים המוזרים של טומאה וטהרה? מדוע זו מטבע מדרשית חוזרת דווקא בהקשר למאכלים אסורים? המדרשים עצמם נותנים שתי תשובות מדוע זה מפריע להם במיוחד: האחת, אלו לא מצוות שנצטוותה האנושות מראשיתה. אדם הראשון יכול היה לאכול הכל (בפשט הכתובים לא נראה כך אבל נח בוודאי היה יכול). והשניה היא כי יש לחז"ל מסורת שבעולם הבא והמושלם, סעודת שור הבר והלווייתן אינה נסמכת על דיני הכשרות.
נדמה שהתשובה הראשונה היא המפתח להבנת עומק השאלה. החגים, דיני הטומאה והטהרה, וכל כיוצ"ב הם סממנים מובהקים של תרבות. תרבות היא תמיד פרטיקולרית. לעומת זאת אכילה היא מטבעה אוניברסלית, ובעקרון כלל אינה מעשה דתי. אם יש אכילה "נכונה" היא היתה אמורה לחול על כל בני האדם בשווה. הדבר הגרוע יותר עליו עומד המדרש השני הוא שלא רק שאין מדובר בחוק אוניברסלי, הוא גם חסר ייעוד. לחז"ל יש מסורת שבעולם הבא נאכל שור בלי שחיטה ולוויתן שהוא בכלל אסור באכילה. מסתבר שהמצווה הזו בכלל לא משקפת "טוב" כשלעצמו. כי בעולם האידילי היא בכלל לא חלה.
ראוי לשים לב שחז"ל מכירים במצוות רבות המכילות אבסורדים וסתירה פנימית, כגון איסור שעטנז וטקס הטהרה באמצעות אפר פרה אדומה. הם מכנים אותן "חוקים", אולם לא שואלים עליהן "מה אכפת לאלהים". אלא שהמצוות הללו קשורות באופן מובהק לתחום הקודש – שעטנז הותר בציצית ובבגדי כהונה. פרה אדומה עניינה אך ורק בתחום המקודש של דיני טומאה וטהרה. העובדה שהקודש הוא בלתי רציונאלי או אפילו אנטי-רציונאלי מעוררת דיון, אולם מותאמת לתחום. אבל אבסורד החל על מזון?!
נדמה שלא רק החילוניות, החומריות והאוניברסליות של המזון הופכים את השאלה לכל כך נוקבת ומתריסה. בעולם שבו עוני ורעב הם תופעות נפוצות, ומנות חלבון הן מצרך חיוני ולעיתים יקר המציאות, מדוע לאסור על אכילת בשר מסויימת? מדוע האשה העניה מהסיפור צריכה לבוא אל הרב לשאול אם התרנגולת היחידה שברשותה כשרה או טרפה? מה אכפת לו לקב"ה?!
המדרשים שהבאתי חלוקים עמוקות בתשובה שלהם. המדרש הראשון מדגיש את היכולת האנושית להינזר כבסיס למשמעות ולערך. אדם הראשון לא יכול היה לעמוד אפילו במצוה קלה. אפילו שעה אחת. לישראל יש הרבה מצוות. כי אישיותנו, מתממשת כשאנו גוברים על תאוותינו, וכך מוקנית משמעות לחיינו. זהו כיוון של משמעות שנטוע עמוק באנושיות, ואוייני למערכי אמונה רבים המזהים סוגים של סיגוף עם משמעות.
המדרש השני מעניק תשובה שונה בתכלית: "כדי לצרף את ישראל". כאן ישראל, אינם מוקד הפעולה אלא מושאה. הנושא הוא אלהים שהורה על מצווה חסרת פשר כדי לצרף אותנו. נראה שהדימוי נשען על ישעיהו (א' כ"ה):
וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ.
רובו של פרק א' בישעיהו עוסק בנבואת זעם קשה. הפסוק הזה הוא הפסוק שמקשר בין נבואת הזעם לנבואת נחמה המבטיחה תיקון עתידי. המעבר מחטאיה הכבדים של ירושלים עובר בכור המצרף. הנקודה המרכזית בצירוף היא שהוא אמביוולנטי. מחד הוא אכן הופך את המתכת לנקיה ויקרת ערך, מנגד הוא מרתיח וממיס אותה. לא לחינם בחרה הנצרות בדימוי של כור המצרף כמקום של חיטוי לרשעים שחטאיהם ניתנים למירוק. הצירוף הוא שילוב של אש הגהינום (שבישעיהו מגיעה לעם על חטאיו) עם תקוות הטהרה הייחוד והערך.
לפי המדרש הזה בעולם האידילי אין איסורים על מזון. מטרתם היא רק "לצרף" אותנו להיות נאמנים לה'. הצירוף הוא מחיר הבחירה בישראל וכאביה. ממילא בניגוד למדרש הראשון עד סופו הוא קורה תיגר על כך שאכפת לו לקב"ה.
במילים אחרות, לשני המדרשים הללו, שנראים לכאורה דומים מאוד, יש תיאולוגיה שלמה על דיני הכשרות, ותיאולוגיה כמעט הפוכה. עבור האחד האיסור הוא אידיאל קיומי ומעניק משמעות. עבור השני הוא אש הגהינום בתקווה לעתיד שבו האיסור כבר לא יידרש. המדרש מייצר לעולם ההלכתי נרטיב שבאמצעותו הוא מספר לנו מי אנחנו, מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. ולמה אנו מייחלים. אגב כך, הוא מתאר למי או למה אנחנו בזים ועל מי או על מה אנו כועסים.