ההפטרה לשבת חנוכה היא נבואה המעמידה את הציונות (של שיבת ציון) באור משיחי – גאולי, ומיועדת ליהושע הכהן ולזרובבל המנהיג המדיני, מנהיגי הדור הראשון לשיבת ציון. בהפטרה קורא זכריה (זכריה ג' ח'):

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח!

כל הפרשנים מסכימים שצמח הוא כינוי למשיח. אבל מי הם אנשי המופת, רעיו של יהושע? הגמרא (סנהדרין צ"ג א') מסבירה שאלו חנניה מישאל ועזריה, מגיבוריו של ספר דניאל. הספר מספר על נבוכדנצר מלך בבל שנלחם בירושלים, וכחלק ממלחמה זו שובה את הילדים חנניה מישאל ועזריה לבבל. הילדים זוכים לחינוך אליטיסטי בארמון המלך. שם הם גם מקבלים שמות בבליים – שדרך, מישר ועבד נגו. 

פרסומם של חנניה מישאל ועזריה בא להם מדניאל פרק ג' (מתורגם):

וַיַּעַן נְבוּכַדְנֶצַּר וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הֲבֶאֱמֶת שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, אֶת אֱלֹהַי אֵינְכֶם עוֹבְדִים? וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתִי אֵינְכֶם מִשְׁתַּחֲוִים? … וְאִם לֹא תִשְׁתַּחֲווּ, בָּהּ בַּשָּׁעָה תָּשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת! וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָי?

וַיַּעֲנוּ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וַיֹּאמְרוּ לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר: לֹא צְרִיכִים אֲנַחְנוּ עַל זֶה לַהֲשִׁיבְךָ דָבָר.  אִם יֵשׁ בִּרְצוֹנוֹ, אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים יָכוֹל לְהַצִּילֵנוּ מִן כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת, וּמִיָּדְךָ הַמֶּלֶךְ יַצִּיל. וְאִם לֹא יְהִי יָדוּעַ לְךָ הַמֶּלֶךְ, כִּי לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִשְׁתַּחֲוֶה!

חנניה מישאל ועזריה נדרשים להשתחוות לפסל שיצר המלך, מסרבים בנאום מרטירי מרגש ומלא אמונה, מושלכים לאש וניצלים בדרך נס. אכן נבוכדנצר משתכנע כי אין כה' אלהינו. חנניה מישאל ועזריה הם "אנשי מופת" במובן המקראי של המילה – אנשים שנעשה להם נס שהוכיח דבר מה.  הגמרא במקום מתארת את סופם של חנניה מישאל ועזריה:

רבי אליעזר אומר: בעין הרע מתו. 
רבי יהושע אומר: ברוק טבעו.
וחכמים אומרים: עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות…

את עמדת רבי אליעזר ורבי יהושע מסביר רש"י (כמו מפרשים רבים אחרים) באמצעות אגדה אחרת, שמופיעה באותו עמוד בגמרא, לפיה אומות העולם ביישו את ישראל על כך שלמרות שיש לנו אלהים שיודע לעשות כאלה ניסים, ולהציל את מאמיניו משריפה, איננו נאמנים לו. רש"י אפילו מגדיל לעשות ומפרש שהגויים היו יורקים על היהודים מרוב בוז, וברוק הזה טבעו חנניה מישאל ועזריה.

לדעת רבי אליעזר ורבי יהושע אנשים שמוכנים לקפוץ לאש על אמונתם הם מסוכנים. הפער בינם לבין הציבור גדול מדי. הפער בינם לבין המציאות גדול מדי. הם פוגעים בדיפלומטיה היהודית ובאופן שבו אנו נתפסים בעיני העולם. הם צריכים למות לפני שיגדילו את נזקיהם. לעומת זאת, לגישת חכמים אכן חנניה מישאל ועזריה הם אנשי מופת. הם זכו להגיע לשיבת ציון, להיות רעיו של יהושע הכהן הגדול, לראות בנחמת בניית בית המקדש או לפחות בחידוש עבודת הקורבנות, ליטול חלק בהנהגת הדור, ואף להגיע לשיבה טובה, ולפחות לגיל 70-80 לפי הכרוניקה המקראית.

****

רבים ממרכיבי סיפורו של מתתיהו החשמונאי דומים לסיפורם של חנניה מישאל ועזריה (מקבים א' ב'):

ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית (מודיעין) להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם וילוו אליהם רבים מבני ישראל… ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור… קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך… ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות.

וישא מתתיהו את קולו ויאמר: אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך. 

ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה.

ממש כמו חנניה מישאל ועזריה מתתיהו מוכר ע"י השלטון הנוכרי כנכבד. כמוהם הוא מסרב לעבוד צלם. כמוהם סירובו מלווה בנאום מלא פאתוס ואמונה. כמוהם הוא מוכן לסכן את חייו. אלא שלהבדיל מהם הוא אינו מומת אלא ממית. הוא זובח על הבמה יהודי שניגש להשתתף בזבח האלילי ואגב כך גם הורג את שליח המלך.

בשמחת האתוס של חנוכה אנחנו שוכחים לספר על הפוליטיקה החשמונאית הריאלית.  אנחנו לא מספרים שבתקופת המרד ובמיוחד בתחילתו הרגו החשמונאים בעיקר יהודים אחרים – מתייוונים. תוך דור אחד יסתבר שאנשים שהורגים יריבים אידיאולוגיים הורגים אחד את השני בקרב על המלוכה (שני מלכי בית חשמונאי מהדור הראשון נרצחים) ותוך ארבעה דורות (בתקופת יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס) קרב הירושה יהפוך למלחמת אזרחים שתוכרע באמצעות עזרת הצבא הרומי – ממש כאחרוני המתייוונים.

בעל ההפטרה ביקש לקרוא בחנוכה נבואה משיחית על שיבת ציון המבטיחה גאולה דתית ומדינית. הגמרא מבקשת להעמיד את החזון הזה באור אמביוולנטי. המדרש של חכמים מזדהה עם החזון הזה. אבל עורך הסוגייה מכניס לפרשנות על נבואת זכריה מחלוקת. הוא מביא באותו הקשר את רבי אליעזר ורבי יהושע הסבורים שאנשים שמוכנים לקפוץ לתוך כבשן האש הם סכנה לאומית ודיפלומטית ויש לעקור אותם מההיסטוריה. רבי יהושע אפילו סבור שיש לעקור אותם בביזוי – להטביע אותם ברוק.

עמדת חכמים היא עמדת רוב, אבל היא אנונימית וחסרת הקשר היסטורי. מנגד רבי אליעזר ורבי יהושע הם שני המנהיגים הדתיים המרכזיים של דור יבנה. הדור הראשון שלאחר המרד הגדול וחורבן בית המקדש. בד"כ הם חולקים זה על זה. בעניין אנשי המופת הם מסכימים. בדור שהכיר מקרוב אנשים שמוכנים למות ולהרוג על אמונתם הדתית והלאומית ההתנגדות לחנניה מישאל ועזריה היא מוסכמת. בדורות אחרים שלקחי ההיסטוריה פחות צורבים חנניה מישאל ועזריה חוזרים להיות אתוס מכונן מקובל על רבים.

נדמה לי שבימים אלו כדאי ללמוד את האתוס של חנוכה במשקפיה החכמות והמורכבות של הגמרא. היא לא שוללת את אתוס הגבורה, היא רק מעמידה אותו במחלוקת. המשקפיים המשיחיות של החשמונאים החזיקו מעמד פחות משמונים שנה. המשקפיים של הגמרא מחזיקות אותנו כבר כמעט 1,500 שנה.

חנוכה שמח ומלא באור.