משה מתקשה בהנהגת העם לבדו, ולכן בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, בפרשת בהעלותך, מתמנה הנהגה לעם (במדבר י"א, ט"ז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו…

על הפס' הזה אומר הרמב"ן:

…וצוה המספר הזה בשופטי ישראל כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה (שמות כ"ד א')  "וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה…

אלפי שנים לפני המצאת הדמוקרטיה, (או מאות שנים במקרה של הרמב"ן, אם נתעלם מהדמוקרטיה האתונאית שהיתה דמוקרטיה לפחות מ-10% מהאוכלוסייה) מבינה התורה שהנהגה בריאה, גם אם אינה דמוקרטית, חייבת להיות פלורליסטית.

אנחנו, כולנו, אוהבים את הרעיון הפלורליסטי. רק שלעיתים אנחנו שוכחים שפלורליזם בהכרח כולל אנשים שממש לא מסכימים איתנו והדעות שלהם ממש רעות וחשוכות ואפילו מאיימות בעינינו. התורה, לפי הרמב"ן, מציעה לנו פלורליזם קיצוני – "כל הדעות". לפי דעתו רק פלורליזם כזה ראוי להשראת שכינה. הרמב"ן מזמין אותנו לתהות על גבולות הפלורליזם שלנו.

שבת של שלום הכלה וגבולות.