מה זה להיות אדם? מה מדריך את המוסר? מהם גבולות התבונה? ומהי דתיות? אלו שאלות תשתית של הפילוסופיה, שבכל הדורות מנסה לענות עליהן. ביומרנות לא מבוטלת ובעיני ביופי ובעומק גדול, מנסה מדרש אחד קטן לחבוק את כל השאלות הללו יחד.
בפרשת וילך מסופר שמשה מסיים לכתוב את התורה. מדרש תנחומא על הפרשה מנצל זאת כדי להבהיר את עמדתו על מהותה של התורה (תנחומא דברים ל"א ב'):
במה הייתה כתובה קודם שניתנה?
אם על כסף ועל זהב?
והלא קודם שנברא העולם לא נברא כסף וזהב.
אלא הייתה כתובה על זרועו של הקדוש ברוך הוא.
ועל כן יבין וישכיל כל אדם בדעתו ושכלו להגות בתורה יומם ולילה, שנאמר (יהושע א' ח'): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".
ובמעשים טובים, כי כל העולם כולו נידון בכל יום, ועל ידי אדם אחד, יזכה העולם או יתחייב. ואם יתחייב על ידן, עליו הכתוב אומר (קהלת ט' י"ח): "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה".
וכמו שאמרו חכמים:
העולם חציו חייב וחציו זכאי.
אם יבא אחד ויעבור עבירות, שהכריע העבירות על הזכויות, ונמצא העולם מתחייב על ידו.
ואם שקולין העונות כנגד הזכויות, ובא אחד ועשה מצווה אחת, הזכיות מכריעין על העונות.
אשריו שמזכה את העולם.
ואם לא למד כל צרכו, יעשה מעשיו באמונה.
שאלת המדרש היא, איפה הייתה כתובה התורה לפני שהיא ניתנה. שאלה זו מניחה כמובן מאליו שיש לתורה קיום שכלל אינו תלוי בהתגלותה. המדרש מנמק זאת בשלושה אופנים שונים, שבאמצעותם הוא מבהיר מה זו תורה:
התשובה לשאלה וההנמקה הראשונה הן, שהתורה הייתה כתובה על זרועו של האל. התורה היא חלק מהאל, אבל חלק סיפי (לימינלי) – היא לא ממש היד שלו, אבל היא כן חרוטה בה, על כל הסמליות שיש ביד בכלל ובזרוע בפרט כמבטאים פעולה. יותר מכך, זו פעולה המבטאת זהות – כמו למשל בביטוי: "משלח יד" או במילות התורה "זרוע נטויה". לפי התפיסה הזו, התורה היא התגלות, היא מסמלת גבול בין האל לאדם ועם זאת גם יד מושטת מן האל לאדם. בתפיסה הזו התורה מייצגת את הדתיות – את עצם הקשר בין האל לאדם.
שני הנימוקים האחרים הם מעין מסקנה של התשובה אבל גם הרחבה שלה באמצעות התבוננות בתוכן של התורה. שני הנימוקים הללו עוסקים לא רק במהותה של התורה אלא גם במהות האנושיות. לפי הנימוק הראשון התורה היא הבסיס האינטלקטואלי של האנושיות. עלינו להגות בה, להשכיל בה ולהבין אותה. במהלך הזה הדרשן מסיק מעצם אלוהיותה של התורה את תפקידה האינטלקטואלי. הרוחני והדתי מזוהים עם החושב והמבין; עם ההכרה האנושית. בהסתכלות השניה, השגת התורה מזוהה עם האתיקה האנושית. עם עשיית מעשים טובים. בהסתכלות הזו נתפסת התורה כספר המצוות – דהיינו ספר האתיקה. במהלך הזה, הרוחני והדתי מזוהים עם הטוב.
שלושת הבסיסים הללו – הדתי, ההכרתי והאתי, מצויים במתח קיצוני. המחשבה אינה בהכרח דתית. והדתיות אינה בהכרח מעודדת מחשבה. התבונה אינה בהכרח מוסרית והמוסר אינו בהכרח תלוי בתבונה. לאורך כל ההיסטוריה השתמשו בני אדם ויהודים בכללם בשם האל כדי להצדיק אין ספור מעשי רשע אנושיים, שלא לדבר על טמטום והגבלה של המחשבה. אלא שזה בדיוק עומק המדרש. כשאנו בוחנים מה האל רוצה מאיתנו אנחנו נדרשים לעמוד לפניו בתבונה ובאחריות. אנו נדרשים "לסנכרן" את התבונה עם המוסר ועם ההתגלות, שכן התורה היא אחת כפי שהאל הוא אחד. דתיות המנוגדת למוסר היא דתיות שקרית. מוסר המנוגד לתבונה הוא מוסר שקרי. וכן הלאה. אם אלוהים מבקש מאיתנו לעשות מעשה רע או מעוול פספסנו. אם המוסר מבקש מאיתנו לעשות משהו טיפשי פספסנו. אם התבונה מסירה מאיתנו אחריות או מרחיקה אותנו מהאל פספסנו. פשוט לא הבנו נכון את התורה.
המדרש מבין שלעיתים לא נצליח לאחד בין התבונה למוסר. או אז הוא מבקש מאיתנו לעשות את הטוב לפי מיטב אמונתנו. אבל הוא מבקש שנמשיך לחתור לזהות בין הדברים. בעבור המדרש האמת היא הטוב והטוב הוא האמת כטענה תיאולוגית. גדולתו של המדרש היא בכך שהוא מכיר בפער בין העקרון התיאולוגי למופע המציאותי. המדרש תובע מאיתנו להפוך את העקרון התיאולוגי לאופן שבו אנו מבינים את התורה ואת האחריות האנושית כאחד. הוא דורש מאיתנו לפעול כדי לזהות בין האמת לטוב.
