ההפטרה לפרשת לך לך (ישעיהו מ'-מ"א) מפארת את מלך המזרח הכובש עמים, מדגישה כי הכל הוא פועלו של ה' ומעודדת את ישראל לצאת מייאושו ולבנות את ארצו.

הימים הם ימי שיבת ציון (המאה ה-5 לפה"ס). האימפריה הפרסית נמצאת במלוא כוחה, כובשת את שכנותיה ואף את האימפריה הבבלית. כמתואר במגילת אסתר, האימפריה הפרסית שולטת מהדו ועד כוש על 127 מדינות, על לאומים רבים ובשפות רבות. אימפריה בסדר גודל שהעולם לא ידע כמוהו עד אותה עת. כדי להצליח לשלוט על ממלכה כזו ממציא כורש "הגדול" (השני) שיטה אימפריאליסטית חדשה – אוטונומיה תרבותית לכל עם במולדתו עם שלטון מקומי. אוטונומיות שתפקידן להשיג שקט לממלכה מבחינה תרבותית. שכן כשהשלטון לא פוגע בדתך ובאמונתך יש פחות תסיסה. כמו גם ליצור שגשוג כלכלי. גולים ומהגרים לא נוטים לשגשג כלכלית. אנשים הנטועים במולדתם יותר. כך נולדת הצהרת כורש. אבל העם שכבר נמצא בגלות 3 דורות, ברובו במרכזים הכלכליים והתרבותיים של האימפריה, אינו ממהר לחזור אל הארץ הנידחת, המדברית למחצה, המיושבת בעמים עוינים למדי כמו השומרונים והערבים. חוזר מיעוט קטן ודל – אלו שאין להם מה להפסיד, אלו שלא צריכים לחכות שילדיהם יסיימו את הקולג'…

זהו הרקע לנבואה מלאת הפאתוס של ישעיהו. ישעיהו מבקש מהעם לראות בנסיבות הפוליטיות הללו את פועלו של האל ולהתחזק לבוא מכל קצות הארץ. כל מי שגדל על כתבי ראשית הציונות מכיר נאומים כאלה – מלאי פאתוס, בעלי גוון משיחי – שרואים בנסיבות ההיסטוריות המאפשרות לעם ישראל לחזור לארצו את פועל ה', שלא לומר קץ ההיסטוריה ומשק כנפי הגאולה.

השאלה היא איך כל זה קשור לפרשת לך לך? נדמה שהקשר המרכזי לפרשה טמון בפסוקים הללו (ישעיהו מ"א ח'-י'):

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, 

יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ,

זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי, 

אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ

וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ;

וָאֹמַר לְךָ, עַבְדִּי אַתָּה,

בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ.

אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי,

אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ.

אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ,

אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי.

ישעיהו קורא לעם ישראל לבוא מקצות הארץ ממש כמו לאברהם אהוב ה'. כמו בפניית האל לאברהם ישעיהו מבטיח ברכה, ולא פחות מכך הגנה מפני אויבים. אבל חז"ל לא סבורים שישעיהו מנבא על אימפריות רחוקות אלא על אברהם אבינו ישירות. תחילת פרק מ"א (פס' ב'-ג') מתאר:

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ; יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.   יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם; אֹרַח בְּרַגְלָיו, לֹא יָבוֹא…

אנו קוראים על מלך אימפריאלי מהמזרח, מלך אהוד שנתפס כמביא צדק לממלכתו, ועם זאת מלך הכובש ארצות. חז"ל סבורים שמדובר באברהם אבינו (המכונה לעיתים במדרש איתן האזרחי כמשחק מילים מצלולי על "מזרח") שה' קורא אליו מהמזרח לבוא לרגלו אל הארץ הזו ומבטיח לו כי זרעו יירש גויים. הפרשנות הזו כל כך שגורה בפי חז"ל עד שבכל מקום בו נדרש הפסוק הזה בגמרא הוא מתפרש כך. (ראו בבא בתרא ט"ו א', סנהדרין ק"ח ב', שבת קנ"ו ב', תענית כ"א א'). כשמדרש הוא כל כך מובן מאליו עבור חז"ל, יש להניח שהוא קדום מאוד. אם כך, לפי חז"ל, ישעיהו מרפרר לאברהם ולפרשת לך לך כבר במילים "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ." אלא שזה מעלה שאלה חריפה על בעל ההפטרה. מדוע לא מתחילה ההפטרה שם?

ההפטרה מתחילה מאמצע הפרק הקודם (פרק מ'):

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר?

הֲלוֹא יָדַעְתָּ? אִם לֹא שָׁמַעְתָּ?!

אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ.

עד כאן בערך סיכום פרשת בראשית אבל ישעיהו ממשיך:

נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.

מילים שממשיכות את עוצמת ה' ושליטתו באדם ובהיסטוריה אבל גם יכולות להתייחס באופן פיוטי לפרשת נח. נח כיעף שקבל כח. ולעומתו בוני מגדל בבל הנמרצים, היוזמים החזקים – כנערים ובחורים –  שנכשלו.

אז מגיע ישעיהו להתייחסות, שניתן לפרשה כרומזת לאברהם –

וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה…

האם מתייחסים הפסוקים להליכה של אברהם מארצו לארצנו? לעמידתו בניסיונות? לקריאתו למשפט אל אלהים לפני השמדת סדום?

רק לאחר מכן מגיע בעל ההפטרה לפסוקים "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח"…

***

נדמה שמי שהתחיל את ההפטרה מסיפור הבריאה שואל על הקשר בין פרשות בראשית ונח – החלק המיתי של המקרא, לבין פרשת לך לך בו מתחילה התורה את התיאור ההיסטורי שלה. את ההקשר הוא מניח באמצעות השאלה הפותחת את ההפטרה:

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר?

ישעיהו פונה אל גולים שנעקרו מאדמתם – אל אנשים מיואשים. אל עם שחש שה' כבר לא רואה אותו. לדעת ישעיהו כשרוצים לעורר את העם לפעולה במצב של יאוש עמוק אי אפשר פשוט להגיד לו להתעורר ממזרח (וממערב) וללכת כמו אברהם. התקדים ההיסטורי לא יספיק. התקדים ההיסטורי עצמו עלול להתפרש כמעמיק את היאוש. הוא עלול לעורר את התחושה שאין כל טעם במסע לארץ ישראל. שהרי אברהם אבינו כבר עשה את המסע הזה, וכך גם ויוצאי מצרים. בכל פעם איבדנו את הארץ. אז בשביל מה להתחיל מחדש?

ישעיהו מגייס את הסיפור המיתי של תחילת ספר בראשית כדי להצביע על כך שגם אם הדברים נראים יגעים הם חלק מתוכנית אלהית אדירת מימדים. הוא מבקש להוציא את העם מההיסטוריה המדכאת אל מה שמעבר להיסטוריה – אל המיתולוגיה. המיתולוגיה כמקור של אתוס. המיתולוגיה כמקור של כח אלוהי הפועל בעולם. המיתולוגיה כמקור של משמעות. המיתולוגיה היא זו שהופכת את העולם מעובדה אקראית לעולמו של האל.

ישעיהו או לפחות מי שבחר את היקף ההפטרה וגבולותיה מציע פירוש למבנה של ספר בראשית. לדעתו התורה התחילה מבראשית כי לא ניתן לצלוח את ההיסטוריה ללא מיתוס. מיתוס נדרש לא רק כשיוצרים עם חדש כמו בפרשת "לך לך" אלא בכל פעם שמצב הרוח הלאומי הוא ההרגשה "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'".

ישעיהו שם לב שדווקא בעתות של שינויים היסטוריים כבירים. כשאימפריות מתחלפות. כשהסדרים פוליטיים משתנים. כשאנו נקראים להתעורר וללכת עולה בעוצמה מיוחדת ההרגשה של חוסר תוחלת וייאוש. זאת משום שתקופות כאלו מתאפיינות במשברים רבים וחוסר וודאות עמוק. לדעת ישעיהו דווקא בתקופות כאלה עלינו לשוב למיתוס.

***

אנחנו חיים בעידן של שינויים עמוקים של המפה הפוליטית בארץ שלנו ובאופן גלובלי. שינויים שמשקפים שינוי ערכים עמוק. שינויים המלווים במשברים חריפים, ואיתם עולים הייאוש וההקצנה. לדעת ישעיהו זה הזמן להישענות על המיתוסים הגדולים שלנו. מה אנחנו עושים כאן, לא רק בארץ, אלא בכלל על האדמה. למה אנחנו מקווים. ובעיקר הישענות על אלהים. על האמונה שעולמנו כמו ההיסטוריה שלנו היא מפעלו של האל.

למרבה הצער, רבים מבני המאה ה-21 נוטים לבוז למיתוסים. רובנו סבורים שלחזור לסיפור הבריאה, להישען על העובדה שאנחנו הפרוייקט של אלהים, להאמין שמובטחת לנו גאולה – כל אלו נתפסים בעינינו כרעיונות ילדותיים ופרימיטיביים. כרעיונות שלא יכולים לנחם אנשים מבוגרים ונאורים. אפילו אנשים דתיים רבים כופרים בכך שהאמונה מציעה נחמה או שהיא תנאי לפעולה.

ההפטרה חולקת עלינו. ההפטרה סבורה שאין דרך שנתעורר לפעולה, אין דרך שנאמין ביכולת שלנו לבנות את עתידנו, להתעורר וללכת, ללא אמונה חזקה במיתוס. לדעת בעל ההפטרה היום ממש כמו במאה ה-5 לפה"ס אנו זקוקים לאמונה. אמונה מיתית.

שבת של שלום אמונה התעוררות וערנות.