אחד הטקסטים האנטי-אימפריאליסטים העתיקים בעולם מופיע בהפטרה לפרשת וארא (יחזקאל, כ"ט, י"ד-ט"ו):

וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם.

בחזונו של יחזקאל מצרים נענשת עמוקות על יהירותה והאלהת מלכיה. אולם הייעוד הגדול של העונש הזה אינו הכרתת מצרים, אלא הפסקת האימפריאליזם והקולוניאליזם המצרי. מצרים לא תוכל יותר לרדות בגויים.

בפרק הבא מתאר יחזקאל בפרוטרוט ובאופן קיצוני יותר את תבוסת מצרים למלך בבל, ובכלל זאת הנבואה (יחזקאל, ל' י"ד):

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה'… וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה עוֹד;

על כך מספר המדרש התנאי הקדום (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח שירה ו'):

שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש: אני מבקש לילך לאלכסנדריא. שמא יעמוד מלך וינצחני?

אמר לו: איני יודע.

מכל מקום כתוב לנו שאין ארץ מצרים יכולה להעמיד לא מלך ולא שר [שנאמר "וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה עוֹד"].

"מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם".

כמאה אגדות חז"ליות עוסקות ביחסיהם הקרובים של רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס. המדרש שלנו מספר על התייעצות של המנהיג הרומי עם רבי בשאלה צבאית-מדינית. הוא מתכנן לפלוש למצרים, והוא רוצה לדעת האם המלך המצרי יצליח לעמוד כנגדו ולנצח אותו. רבי נותן לו שלוש תשובות, שאף לא אחת מהן מתיישבת עם זולתה או עם השאלה.

התשובה הראשונה היא: איני יודע. משמע איני חוזה עתידות.

התשובה השניה היא שכתוב במקרא, שמצרים לא תצליח להעמיד מלך.

אם יש לקרוא את נבואת יחזקאל כחיזוי ממשי של המציאות, מדוע רבי אינו יודע בוודאות שאנטונינוס ינצח? ואם אין לקרוא כך את המקרא מדוע הוא טורח לספר לאנטונינוס מה כתוב בנבואת יחזקאל!?

התשובה השלישית של רבי היא שה' הבטיח שישפיל את מצרים כדי שלא תתנשא ותרדה בעמים אחרים. זו היתה תשובה רלוונטית אם מצרים היתה מתכננת לכבוש את רומא ולשלוט בה. אבל מה הרלוונטיות של התשובה הזו לשאלתו של אנטונינוס!?

אני מבקשת להציע שהמדרש מעוניין לבטא עמדה פוליטית, כאילו מתוך ידידות עם השלטון הרומי, אך למעשה כנגדו. אבל בראש ובראשונה הוא מבקש לבטא עמדה פרשנית בשאלה איך קוראים את המקרא בכלל, ונבואות בפרט.

המדרש שולל את האפשרות להכריע בשאלות צבאיות ומדיניות באמצעות הנביאים. הוא משתמש לשם כך בנבואה של יחזקאל, שהיסטורית ידוע שהיא מוטעית. יחזקאל צפה במפורש ובפירוט (בעיקר בפרק ל') שמצרים תתמוטט כליל מול הכיבוש הבבלי של נבוכדנצר למשך 40 שנה, וכשתתאושש לא תחזור עוד להיות אימפריה. אלא שהמסע האימפריאלי של בבל לכבוש את מצרים כשל. בבל לא הצליחה לכבוש את מצרים. רבי אומר לכל מי שיודע קצת מקרא והיסטוריה: למרות שיש נבואה של יחזקאל על עתידה של מצרים, שלא יהיה בה עוד מלך ונשיא, לא ניתן לדעת מה עתיד לקרות במצרים. רבי מפנה אותנו לנבואת יחזקאל השגויה כדי לשלול את הלגיטימיות של קריאה פונדמנטליסטית במקרא.

מכאן עובר רבי לתשובה השלישית – "מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם". התשובה הזו אינה תשובה לאנטונינוס אלא עקירת שאלתו מהשורש. רבי אומר לאנטונינוס, שאסור לעסוק בכיבוש אימפריאלי. בכך הוא נותן מענה לאופן הקריאה הראוי בעיניו במקרא. הוא מבהיר שהנביאים אינם מלמדים אותנו עובדות אלא יעדים אתיים-מוסריים. היעד המוסרי של יחזקאל הוא שממלכה אחת לא תתנשא על אחרת ולא תרדה בה.  בכך יוצא רבי כנגד האימפריאליזם הרומי שאליו הוא כפוף.

****

עדיין נותרת השאלה, מדוע המדרש מעוצב כשיחה בין רבי לאנטונינוס? בד"כ מדרשים מעוצבים כשיחות בין יהודים לגויים כדי להתמודד עם תפיסות שזרות ליהדות, מה שמכונה "מדרשים אפולוגטיים"; אבל קריאה פונדמנטליסטית של מקורות יהודיים וודאי אינה תפיסה רומית. אני סבורה שיש לכך לפחות חמישה טעמים.

ראשית, כמדרש פוליטי המכוון כנגד המנהיג הרומי השולט בארץ, זהו מדרש בעל גוון הומוריסטי. הוא מתאר את מה שהיהודים היו רוצים לומר לאנטונינוס. 

ארבעת הטעמים האחרים הם בעיני חלק מהמסר הפרשני של המדרש:

המדרש רומז שמי שמבקש להשתמש במקרא בכלל ובנבואה בפרט לחיזוי העתיד, יצא מגדרה של היהדות. הוא מחפש במקרא את מה שעובדי אלילים כמו אנטונינוס מחפשים בדתות.

בנוסף זהו "תרגיל" ספרותי המשתמש בהגיון של המדרש האפולוגטי כדי לחזק את המסר שלו. קריאה פונדמנטליסטית במקורות היהודיים מאפשרת הפרכה קלה שלהם בידי זרים. באותה דרך בה נוקטים מדרשיים אפולוגטיים המפריכים אמונות זרות.

חשוב מכל בעיני, שהעיצוב הספרותי מדגים את המסר האתי של המדרש. אם עיקר טענת המדרש היא שדברי הנביאים מורים על אתיקה פוליטית, אז היישום של הציווי הוא להיות נכונים להציג את הדרישה האתית בפני כל באי עולם ללא יראה ופחד. גם מול קיסר רומא, גם כשכנשיא אתה כפוף לקיסר, גם כשהתנגדות לקיסר עלולה להביא לאיבוד תפקידך ועושרך, כמו במקרה של רבי.

העיצוב הספרותי של המדרש ותוכנו הינם אחד.

הטעם החמישי הוא בעיני הערכה פוליטית. מול איום אישי ולאומי קיומי ותרבותי, כמו האיום שיוצר שלטון אימפריאלי, יש לתרבות המאויימת נטיה להתכנס לקריאה פונדמנטליסטית של מקורותיה. המדרש מבקש להתיר את הקשר הגורדי הזה. הוא מבקש להדגים התנגדות לפונדמנטליזם דווקא בדיאלוג עם ומול תרבות אימפריאלית זרה ומאיימת.

***

המאמר נכתב במהלך המלחמה הקשה של רוסיה באוקראינה. בהשראת חברה שהזכירה לי (בדמעות) שהמלחמה עדיין נמשכת ושהיא חרדה לשלום משפחתה וחברי ילדותה. היא מקבלת בשורות איוב. נדמה שהמדרש האנטי-אימפריאליסטי הזה עוסק ממש בהווה. בתפילה שעבור כל באי עולם בכל מקום ואתר תקויים נבואת יחזקאל – וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם.

שבת של שלום.