הייתי בת עשר. בתחילת כיתה ה' וזו היתה הפעם הראשונה שמנהלת ביה"ס הנערצת שלנו, מרים ירושלמי החלה ללמד אותנו שיעור שבועי. השנה התחילה מעט לפני החגים כך שכבר בתחילת השנה סיפרה לנו המנהלת שיום הכיפורים הוא יום של שעת רצון, ששערי השמיים נפתחים ואלהים נענה לתפילותינו. אבל גם שהוא יום של תשובה – יום של חשבון נפש ותיקון עצמי. היא הציעה שכל אחד, ביום הכיפורים, יקבל על עצמו משהו – להימנע ממעשה רע שהוא נהג בו או לעשות באופן קבוע מעשה טוב שהוא לא נהג קודם. מאז, כבר עשרות שנים, שבכל יום כיפור אני מקבלת על עצמי משהו קטן לתקן. התיקון הזה הוא לב לבו של יום הכיפורים. זו מצוות התשובה. כמו שכתוב במגילת איכה (איכה ג' מ'):
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'.
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ – לחפש את הדרך שלי. מה הדבר שאני באמת צריכה לתקן השנה. שהוא נקודת תורפה משמעותית.
וְנַחְקֹרָה – לחקור את עצמי. מה הדבר שאני באמת מסוגלת לתקן. באמת יכולה לקחת עליו אחריות.
וְנָשׁוּבָה – לעשות זאת.
אבל מה זה וְנָשׁוּבָה עַד ה'? איך מגיעים אל ה'?!
לפני שה' מביא מבול על העולם אומרת התורה (בראשית ו' ו'):
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
על כך מספר המדרש (בראשית רבה כ"ז ד'):
אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו: אין אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד?!
אמר לו: הן.
והא כתיב [והרי כתוב] ויתעצב אל לבו?!
אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך?
אמר לו: הן.
אמר לו: מה עשית?
אמר לו: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי את הכל.
אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות?!
אמר לו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלה אבלה. (בשעת שמחה – שמחה. בשעת אבל -אבל)
אמר לו: כך מעשה לפני הקב"ה.
הכופר, המצפה לאלהים פילוסופי ורציונאלי, שאל את רבי יהושע מה זאת אומרת שאלהים היה עצוב? כיצד הוא לא ידע מראש שהאדם יחטא? זה האל הכל יודע? הצופה מראשית אחרית?! רבי יהושע מסביר לו שאלהים נוהג ממש כפי שכולנו נוהגים כשנולד לנו ילד. אנו יודעים שהוא עתיד למות ובכל זאת שמחים וחוגגים.
אדם שלא שמח בהולדת בנו או בתו. משהו עמוק מאוד באנושיותו פגום. אם האדם הזה יסביר לנו שהוא אינו שמח כי זה לא רציונלי לשמוח, כי בחיים יש קשיים וסופם מוות אנחנו נשלח אותו לפסיכיאטר. כי החוויה האנושית ביסודה היא תלוית זמן, מקום, רגש וקשר אנושי. אדם שחלילה בנו מת לפניו, והוא אינו שטוף צער בשל כך, אנחנו נגיד שמשהו עמוק פגום באנושיות שלו. גם אם הוא יסביר לנו שאין שום סיבה שיצטער, והצער אינו רציונלי, הרי ידוע שהחיים מסתיימים במוות. אנחנו לא נתפעל מהרציונליות שלו. אנחנו נתמלא אימה ואולי אף סלידה מעקרותו הרגשית והאנושית.
רבי יהושע מבהיר שאלהינו אינו אידיאה פילוסופית או תיאולוגית אלא אידיאה אנושית. אם האידיאה האנושית כוללת בהכרח עצב וחרטה הרי שגם אלהינו חש עצב וחרטה. אם האידיאה האנושית אינה המשגה על מהו האדם אלא חוויה אותנטית של הקיום של בני האדם הרי שאלהינו חווה באותנטיות את קיומנו כפי שזה בא לידי ביטוי לפניו בכל שעה בפני עצמה. "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" – עד האידיאה של האנושיות!
התורה דורשת תיקון ודורשת שנאמין באל, דהיינו שנאמין שיש אידיאה של אנושיות. שגם כשאנחנו רואים את עצמנו ואת אהובינו, ואולי אפילו ביתר שאת את שנואי נפשנו, ברעתם ובקטנותם, נאמין שיש אידיאה שמורה ובלתי נפגמת של אנושיות המתגלמת באל, ועלינו לחתור להגיע אליה.
גמר חתימה טובה.
