פרשת במדבר לא מפסיקה לספור את בני ישראל. למעשה היא פוקדת אותם ב-5 מניינים שונים: לשבטים, לדגלים, ללוויים, לבכורות, וללוויים בגילאי עבודה. שלש שאלות גדולות מעלה הפרשה שלנו: מה פתאום סופרים בכלל? ומדוע סופרים פעם שניה, אחרי שזמן קצר קודם לכן ספרו את העם בספר שמות (בפרשת כי תשא)? ואיך זה שמניין האנשים זהה בשתי הספירות?
הבעיה המרכזית עם הספירה היא שאסור לספור. האמונה, שספירת אנשים עונשה מגיפה, עתיקה כימיה של התורה עצמה. היא מופיעה כבר בספירה הראשונה של בני ישראל בספר שמות (ל' י"ב):
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
בספר שמות חייבים לספור את העם באמצעות כסף כי אי אפשר לספור ישירות. דוד המלך סופר ישירות וזה עולה לו ב70,000 חללים כי כולם יודעים שאסור לספור (שמואל ב' פרק כ"ד) ופתאום בספר במדבר סופרים כאילו אין יותר מגיפות בעולם.
ספירת עם ישראל בתורה בכלל ובפרשת במדבר בפרט, כמו ספירה של אנשים בפרט מעוררת ביקורות נוספות מסוגים שונים, וזה בדיוק מה שעושה ההפטרה. בעל ההפטרה מעביר ביקורת נוקבת על הספירה בפרשת במדבר ומתייחס כמעט לכל היבט ביקורתי אפשרי על המפקד הזה – מביקורתם של המדרשים ועד ביקורת פמיניסטית בת זמננו. וכך נפתחת ההפטרה (הושע ב' א'):
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר…
ראשית, אסור בכלל לספור, וודאי שלא סביר שיצא לך מספר זהה. שהרי מספר בני ישראל לא ימד ולא יספר, כחול אשר על שפת הים. אבל זו אינה רק טענה נורמטיבית אלא גם טענה עובדתית: יכול להיות שתספור גרגרי חול ופעמיים יצא לך אותו מספר בדיוק? והושע ממשיך מיד (בפס' ב'):
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד…
בעל ההפטרה מבקר את הספירה השבטית על שנים עשר ראשי השבטים השונים. הוא מעדיף את הספירה בפרשת כי תשא המתייחסת לכל העם במאוחד. ובפס' ג' הוא ממשיך:
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי, וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה.
עמי ורוחמה אלו שמותיהם הפרטיים של הילדים של הושע (ששונו מלא-עמי ולא-רוחמה כששמותיהם סימנו את קלונו של עם ישראל). בעל ההפטרה מבקש שאנשים לא יהפכו מספרים. הוא דורש את סימון העם באמצעות שמות פרטיים, ואגב כך מבקר את העובדה שהספירה בתורה סופרת רק את אחינו ולא את אחיותינו. כשבעל ההפטרה, קושר את ההפטרה לפרשה הוא מבקר את הספירה שעושה ספר במדבר ואת הספירה בכלל. אולם בראש ובראשונה הוא מבקר את החלוקה הפוליטית לשבטים שבה עוסק כל ספר במדבר. שהיא עיקר שינויו לעומת ספר שמות.
למעשה כדי לעשות את המהפכה הפוליטית של החלוקה לשבטים נזקק ספר במדבר לספירה המחודשת. כדי להתייחס לפוליטיקה של שבטים חייבים לזהות את כוחו היחסי והאלקטורלי של כל שבט ולדאוג גם לאיזשהו זיהוי גיאוגרפי של כל אחד מהשבטים, כדי שניתן יהיה לדאוג לאינטרסים של כל אחד מהשבטים (גם היום הפוליטיקה קשורה עמוקות לגאוגרפיה על אחת כמה וכמה בחברה חקלאית ללא פעילות אינטרנטית). בעל ההפטרה רואה בחלוקה הזו את שורש הרעה החולה שהביאה לחורבן ישראל עליו מנבא הושע. אם הוא רק רצה לבקר את הספירה הוא יכול היה לבחור לקרוא בהפטרה את הסיפור על מפקד דוד. אבל הוא מבקש לבטא דרך ההתנגדות לספירה התנגדות עקרונית למהלך הפוליטי של ספר במדבר – התנגדות לשבטיות. הוא מבין שכל הספירה נועדה כדי לכונן מבנה פוליטי חדש המבוסס על השבטים והוא מבקש ראש אחד. בכל זאת הוא מבקש למצוא גם את החיובי שבספר. העובדה שלראשונה מאז שנהיינו לעם (בפרשת בא) אנחנו מסמנים ש"לכל איש יש שם".
אבל – מצאתי עצמי אומרת בלבי, לבעל ההפטרה – אולי אפשר להתייחס לשמות של אנשים רק מתוך השתייכות לשבטים מצומצמים?
